מפעל הוצאת שו"ת "בית הבחירה"

די אחראים: אחראי,גבאי ביהמד

אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

מפעל הוצאת שו"ת "בית הבחירה"

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

בן שלמה - בית הבחירה [חלק השמיני מבתי נפש]

ב"ן שלמה
והוא בית שמיני מספרי "בתי נפש" נקרא בית הבחירה, בו הבאתי במה שהיה בא לפני ספיקא דרך שו"ת ?רבינו? ש"ע - הן מה שנשאלתי מאחרים והשבתי להם, או מה שהיה לי בעצמי איזה עיון בדינים?, את הכל רשמתי בזה, וכאשר שלא רציתי שיסמכו הקוראים רק עלי, רק כוונתי היה לפתוח פתח עיונא בענינים כאלה והשומע יוסיף לקח ע"י עיונו הטוב, לכן קראתיו שם החיבור הזה "בית הבחירה", ע"ש כי הבחירה ניתנה בידי אדם, שהוא יבחר הטוב בעינו בתר עיונו הטוב ולא עלי יסמוך כי אנוכי נבער מדעת, תולעת ולא איש.
שלמה בהרב הגאון המפורסם מהרז"ך נ"י אב"ד ור"מ ק"ק פיורדא

סימן א – מי שנפסקו לו ציציות בשבת ברשות הרבים

סימן ב' – לחלק המילה לשני מוהלים בשבת.
השואל הוא: "גיסי התורני מו"ה שלום פ' מק"ק צילץ"

סימן ג' – נשא אשה ונתוודע לו שהיתה כבת ארבעים ושהה עמה עשר שנים היאך יתנהג עמה

סימן ד – מאת אביו בבירור דעת הרא"ש במס' יבמות ד? ד"ה גבר, במי שיודעין בו שהוא עקר אך עדיין לא שהה עמו עשר שנים.

סימן ה' – תשובה מאת אביו על תשובתו אליו

סימן ו – מה שהשיב לאביו בנידון הנ"ל

סימן ז – בנידון עגונה שנמצא הרוג ויש לו סימן ? בגוף וכו'

סימן ח – בנידון עגונה וכו'

סימן ט – עוד בנידון עגונה
ושם שעפ"י ב' תשובות הנ"ל הסכימו ג' גאוני ארץ להתיר עגונה, הלא הם אביו הגאון מהרז"ך אב"ד ור"מ פיורדא, והגאון המפורסם מו"ה חיים צבי אב"ד ור"מ דק"ק מבענצא (לע"ע בעיר אה"ו יע"א) {הנודע כהיום להגאון בעל עצי ארזים על או"ח ואה"ע}, הגאון המפורסם החריף מוה"ר צבי הירש שהי' אב''ד ור''מ דק''ק בראד ולע"ע בגלוגא רבתי יע"א {ולבסוף ימיו נתקבל לאב''ד ור''מ בשלש קהילות קדושות אלטונא האמבורג וואנזיבעק}
אלא שהעירו על כמה מדבריו ומעתיק שם מה שהאיר אביו הגאון מהרז"ך.

סימן י – מה שהשיב לאביו בענין הנ"ל

סימן י"א – מה שהשיב להגאון צבי הירש בעמח"ס שו"ת תפארת צבי בענין הנ"ל ?לעי' אם התשו' לא הובא שם?

סימן י"ב – מה שהשיב לו אביו במ"ש לו בסי' י' הנ"ל

סימן י"ג – מה שהשיב לאביו בענין הנ"ל

סימן י"ד – בענין ווסתות

סימן ט"ו – באם מותר לכהנים הדרים בבית אחד עם א"י ומת אחד מהא"י והוא מאהיל עליהם אם צריכים לרוץ החוצה אף
שהם ערומים או שמותר להם לשהות וללבוש ולצאת

סימן ט"ז – בשאלה ששאל לו אביו ומה שהשיב לו

סימן י"ז – מה שהשיב לו אביו, ומ"ש לו

סימן י"ח – בנידון הדין המבואר ביו"ד סי' קצ"ח בקרטין שחורים ואדומים אצל האשה וכו'

סימן יט – בדין רואה דם מחמת תשמיש

סימן כ – בדין ריחא מילתא

סימן כא – במה דאיתא ביו"ד ק"ח ס"א בדין תנור קטן

סימן כב – בבירור הדין המבואר ביו"ד סי' ק"י דדבר שבמנין אינו בטל

סימן כג – אי "צירוף" הוי איסור דאורייתא בשבת.

סימן כד – ראובן תובע משמעון שנתן לו סחורה למסור לא"נ והא"נ אומר שלא קיבל, ושמעון טוען שמסר, האם משביעין שמעון?

סימן כה – ביאור דעת הרמב"ם בהל' כלאים (פ"י הלכות ב-ד) בענין שעטנז מתי הוי דאורייתא, ומיישב הקושיות שהקשו עליו.

סימן כו – בנידון יבמה שהיתה בחזקת איסור לשוק מחמת שהיה לבעלה אח, ונעלם להרבה שנים, ואחר כך העיד אחד ש?? האם יש לסמוך על העדות להתיר האשה.?

סימן כז – ביורשי עזבון אם, שכמה מהיורשים רצו ליטול חלק יתירה על אחיהם בעבור שהם פרנסו אמם מנכסיהם
השואל: הגאון ר' גדלי' מיץ - ראטנבערג אב"ד בעדיגהיים והמדינה. היה תלמוד מובהק מהשאגת אריה (ראה בהסכמתו על ספר "קול שחל" להגאון ר' אשר בן השאג"א), ומאביו של הגאון רבי שלמה כהן ז"ל שאחר שלמד אצל השאג"א הלך ללמוד בישבה הרמה בפיורדא אצל הגאון ר' משולם זלמן כהן זצ"ל בעל "בגדי כהונה".

סימן כח – להנ"ל ביאור בתוס' סוטה בענין מיפר נדרים לשני נשיו?

סימן כט – להנ"ל בביאור סוגי' במנחות מ"ב ע"א בנידון טלית אי הוי חובת גברא וכו'

[לאחרונה נדפס בקובץ "ירושתנו" (שע"י מורשת חכמי אשכנז) חלק שמיני - תשע"ה תשובה מאת רבי גדליה מיץ - ראטענבערג זצ"ל, ושם כתבו מגדולתו, ועד היום לא היה ידוע מקטעים דברי תורה שנשאר ממנו בכתובים, אבל בעז"ה לעת עתה מתגלה ארבע שאלות בכתב שהוא שלח להגאון רבי שלמה כהן זצ"ל]

סימן ל' – בסו' דשבת קל"ב ב' בביאור דעת הרשב"א בנידון מילה שדוחה שבת וכו'? – להר' יודא לייב הלברשטאט דומ"ץ פיורדא

סימן לא – בדין ספק בוקא דאטמא אי נשמט כלל – להרב יוסף שנאטיך אב"ד ברונשבאק (לכאורה הריב"ם שנאטיך)

סימן לב - אחד נדר ס"ת ואח"כ נודע לו דין הפרישה שבכתיבת גמ' ופירושיה עדיף, ורוצה לקנות ש"ס, האם יצא ידי נדרו - להרב גדלי' מיץ הנ"ל

סימן לג – בשני שותפים שפרע א' לשני חוב שחייבו לו וכו' – להרב יוסף אב"ד דק"ק ברונשבאק

סימן לד – בנידון בחור אחד שהרגיש בבתולה שנעשית כלתו שיש לה ריח פה וכו'

סימן לה – בביאור דברי רש"י בגיטין דף ?? פרק הזורק – להרב השנון מה"ו ליב בן מה"ו שמשון מסאוויטץ

סימן לו – נידון במה דאיתא ביו"ד סי' שע"א דסתימה חוצצות - להרב מו"ה גימפל דיין דק"ק פרידבורג

סימן לז – בביהכ"נ שרבו המתפללים ובא לידי מחלקות אם עדיף לסתור הבהכ"נ או ? - להרב המופלא מוה"ר שמואל הכהן מראטהער?
לעצט פארראכטן דורך יידישע קהילות אום דאנערשטאג יאנואר 14, 2016 1:14 pm, פארראכטן געווארן 5 מאל.
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

סימן א'

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

סימן א'
עמוד 7
שאלה א
במ"א בסי' י"ג ס"ק ח' כתב והרואה בחבירו שנפסקו ציצית לא יאמר לו עד שיבוא לביתו עכ"ל. אי קאי הך דין אפילו בשבת בר"ה דכיון ע"י שתיקתו לא הוי רק שוא"ת שרי מפני כבוד הבריות, או דלמא לא קאי רק אחול דאז הוי שא"ת לגמרי גם אצל הלובש הטלית כמ"ש המ"א שם בשם תוס' ביבמות צ', אבל בשבת דע"י שתיקתו עובר חבירו בקום ועשה שמוציא בר"ה א"כ אין רשאי לשתוק.
תשובה
גרסינן בשבועות ל' ב' וא"ר בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מלתא למזיל לבית דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמי' לא ליזל, כו' ה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כו' עכ"ל.
תוס' ד"ה אבל איסורא כו' בא"ד כתבו וז"ל מיהו תימא דהכא שוא"ת הוא ובפ' מי שמתו ך מוכח דשרי אפילו באיסו כו', וי"ל דהתם גנאי גדול כו' לכך שוא"ת שרי כו' אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת כו' ועי"ל כשעושים איסור על ידו לא מיקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונטרס כגון שבא אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי כו' עכ"ל.
לפ"ז ודאי בטליתו שלנו שאינו למלבוש וא"כ ליכא רק ביזיון קטן ואפשר אפילו בזין קטן לא הוי (ועיין בבית יוסף סי' י"ג מ"ש על טליתות שלנו) ואז ודאי צריך שיאמר לו שנפסקו ציציותיו אם רואה שנפסקו דגבי בזיון קטן שוא"ת נמי לא נדחה מפני כה"ב, ואם הוא בגד ד' כנפות שהוא למלבוש דאז איכא הפשיטה גנאי גדול כמ"ש המ"א שם ס"ק ח' אז תלי' בשני תירוצים של תוס' הנ"ל, לי' א' א"צ שיאמר לו ושאני התם בשבועות דהוי גנאי קטן כנ"ל, משא"כ לתי' שני של תוס' אז שפיר צריך שיאמר לו כיון דחבירו עובר בקו"ע כנ"ל וכמו דצורבא מרבנן צריך שיעיד באיסורא אף דהוי שוא"ת מ"מ לגבי חבירו איכא קו"ע כנ"ל בתוס' וא"כ הה"ד בנ"ד. וממילא כיון דמ"א כתב דהרמ"א ס"ל כהך תי' של תוס' לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן ע"פ/כ מ"ש מקודם על הרמ"א, וא"כ שפיר י"ל דקאי אף על שבת בר"ה דלק"מ משבועות דשם הוי בזיון קטן וזה פשוט.
אמנם נ"ל לומר אפילו לתי' שני של תוס' בשבועות הנ"ל מ"מ בנ"ד שרי, דהנה בהרא"ש הל' כלאים בפ' אשה במס' נדה הביא שם הירושלמי וז"ל הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אסר וחד מיר כו' תני אין מדקדקין??? לא במת ולא בכלאים בבה"מ כו' רב אמי הוי יתיב ומתני אמר חד לחברי' את לבוש כלאים, א"ל רב אמי שלוף? מאניך והב ליה וסבר רב אמי כמאן דשרי א"נ בכלאים דרבנן א"נ בכלאים דאורייתא וודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד השם וצריך לפושטו אפילו בשוק, אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים א"י אין לאמר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כה"ב ישתוק ולא יפרשנו משוגג עכ"ל הרא"ש עש.
והנה הטור בי"ד סי' ש"ג כתב
8
המוצא כלאים פושטו אפילו בשוק וחבירו הרואה א"צ שיאמר לו דמפני כה"ב ישתוק ואל יפרישנו משוגג עכ"ל ע"ש, וכן כתב בפסקי הרא"ש הל' כלאים במס' נידה דחבירו הרואה אל יאמר אפילו בכלאים דאורייתא ע"ש.
מכלל דבריהם שמענו היכא דאיסור הוא שוגג נדחה מפני כה"ב דחבירו הרוא, ולק"מ משבועות דשם י"ל דמיירי באשה אומרת מת בעלי והת"ח יודע שהיא משקרת שבעלה באמת חי וא"כ משה"ה שפיר צריך הת"ח להעיד דאף שהחכם בהוראתו הוא שוגג, מ"מ האשה מזידה היא ותעבור בקו"ע ותנשא לאחר, או דמיירי בעדים שאומרים מת בעלה, והת"ח יודע לברר שבעלה חי מש"ה צריך להגיד עדותו ולא לחוש על כה"ב משום דאם לא יגיד עדותו העדים וודאי עושים איסור במזיד, מלבד במה שהעידו שקר, אף גם גרמו להתיר בקו"ע וכתי' שני של תוס' הנ"ל, משא"כ בכלאים דכ' הרא"ש והטור הנ"ל דהלובש אינו יודע א"כ הוי שוגג וחבירו הרואה בשתיקתו הוי שוא"ת ומש"ה שפיר ישתוק ואל יאמר ל וזה פשוט למעיין בדברי הראש והטור הנ"ל שכתבו ישתוק ואל יפרישנו משוגג, וא"כ ממילא בנ"ד היכא שנפסקו לו ציצית בשבת בר"ה והוא אינו יודע וחבירו רואה ג"כ אל יאמר לו ואל יפרשינו משוגג כמ"ש הראש וטור הנ"ל וזה ברור.
והנה בחפשי בספרים מצאתי בס' שאגת אריה סי' נ"ח מסיק להלכה בשאלה בנ"ד דצריך שיאמר לו לבאם נפסקו ציצית בשבת בר"ה ע"ש, ועיקר הוכחתו מהרמב"ן ורש"י שהוכיח עפ"י פלפולו שם דס"ל כתי' שני של תוס' בשבועות ומש"ה חולק על הטור והרא"ש הנ"ל דהם ע"כ ס"ל כתי' ראשון של תוס' בשבועות ע"ש. וזהו עיקר ראייתו בתשובתו שם.
והנה מלבד מ"ש על רש"י דמגילה דע"כ ס"ל השבת אבידה הוי קו"ע ע"ש, לבבי לא כן ידמה דהמעין בברכות דכ"ה שוא"ת שאני כו' ברש"י שם דכתבו בא"ד וז"ל וטומאת גופי' שהותרה לכהן כו' היינו טעמא דהתם לא כה"ב הדחי??היא הוא כו' אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כה"ב ניתנה לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינו בידים אלא בישיבתה נדחה המצוה עכ"ל ע"ש. א"כ הרי כתב רש"י בהדיא דהשבת אבכידה שוא"ת הוא. ומשמע לי' דבהך תי' דמשני שוא"ת שאני מתורץ נמי קושית הגמרא לעיל דפריך מהשב אבידה ול"צ תו לשנוי' שאני ממון כו' דאל"כ מאי בעי רש"י הכא במה שכתבו השבת אבידה על הך שינוי[א]?? דמשני על פסח דהוי שוא"ת ע"ש.
ובזה מתורץ קושית מהרש"א במגילה שם מה שהקשה על רש"י מסוגיא דברכות והיינו דהא חזינן לפי המסקנא ד??? שא"ת שאני
9
מתורץ נמי קושי' הגמ' לעיל מה דפריך מהשבת אבידה לשיטת רש"י ולא משום ממונא וקצרתי.
ועיין דבר תי' זה על המהרש"א דקיצור בתשו' ח"י סי' ט' ובשאר מפורשים). ומ"ש שם הש"א הנ"ל להוכיח סברתו מקושי' שהקשה על רש"י דמגילה דלמה לא פשט רבא האיבעי' שלו מקרא ולאחותו ע"ש. לפענ"ד נראה ליישב ואדרבה זו היה הוכחת רש"י שם במבי' הדרפי' הא דמייתא גדול כה"ב למפשוט מיניה אבעי' דרבה, היינו מקרא והתעלמת, ולא מלא תסור לחוד כדמשני בברכות, דהנה י"ל דהיה קשה לרש"י הנ"ל קושי' ש"א לפשוט מולאחותו כנ"ל (וכן הקשה בתשו' ח"י הנ"ל ובתשו' פנים מאירות סי' נ"ו ח"א ע"ש) ומכח זה ס"ל לרש"י דוודאי האבעי' של רבא קאי בהיותו בשדה בי"ג אדר סמוך לערב ומגילתו בחיקו, ושם מצא מת מצוה, (וכמ"ש נמי הח"י לענינו שם ע"ש) ומש"ה מבעי' לרבא אי דנימא מפני שבקריאת המגילה אין העדר כה"ב כולי האי רק שעה קלה שקורא המגילה אצל מת ברחוק ד' אמות ואח"כ קובר מ"מ וא"כ מש"ה יקרא המגילה קודם, או דנימא דאעפ"כ יש קצת העדר הכבוד באיחור הקבורה ומצות המגילה אין גירעון באיחור וקדימה כלל, מאחר שלקרותה בציבור בלא"ה אי אפשר דהוא עדיין על פני השדה הרחק מהעיר, ולפ"ז ממילא שוב לא מצי למפשט זה מקרא ולאחותו דשם הרי איכא בזיון גדול די"ל אם ילך לשחוט פסחו ולמול בנו פן טרם חזרו יאכלוהו כלבים וכמ"ש תוס' בב"מ דף ל' משא"כ הכא מיירי בבזיון קטן וכנ"ל. ומש"ה פשיט מהך דגדול כה"ב והיינו כפי' רש"י מקרא והתעלמת דהא שם נמי רק בזיון קטן כמ"ש תוס' שם בב"מ ובשבועות ע"ש וא"כ שפיר מוכיח דגם כה"ב דבזיון קטן נמי דוחה והה"ד שנדחה מקרא מגלה מפני מ"מ אף בגוונא דליכא רק בזיון קטן וכנ"ל. וזה ברור לפענ"ד בדברי רש"י וקצרתי. (ועיין בתשו' ח"י מ"ש לענינו שם הא דאמרינן גם משום פרסומי ניסא היינו דמצוה נקראת כן כמו גבי חנוכה?? וא"כ הה"ד לדידי י"ל כן.)
כלל הדבר עכ"פ מרש"י ממס' ברכות מוכח דס"ל השבת אבידה שוא"ת מקרי ולא קו"ע כמ"ש ש"א הנ"ל, אמנם אף גם אי אמרינן כמ"ש ש"א הנ"ל דרש"י והרמב"ן ס"ל כה"ג הוי קו"ע כנ"ל, מ"מ י"ל שרי?? כיון דחבירו הרואה אם שותק אינו רק שוא"ת ואף הלובש שנפסקו לו הציצית אינו עושה קום ועשה במזיד ולא ידע מאיסור כלל ומש"ה שפיר שחבירו יהיה שוא"ת ואל יאמר לו ואל יפרשינו? משוגג כמ"ש הרא"ש והטור הנ"ל וגם הרמב"ן ורש"י מודים לזה וגם הרא"ש וטור מודים להרמב"ן ורש"י דבשבועות הוי קו"ע אך שאני התם דקו"ע הוא במזיד א"כ מש"ה שפיר אל ישתוק כיון דע"י שתיקתו הוא רואה שנעשה בקו"ע איסור במזיד כנ"ל או שהאשה מזידה היא או שהעדים מזידים הם משא"כ בנדון דהרא"ש והטור דאינו רואה כלל דעביד איסור בידיים מש"ה
10
בידים ומש"ה שרי לשתוק ואל יפרישנו משוגג כנ"ל. וא"כ הה"ד בנ"ד בציצית בשבת בר"V ג"כ חבירו הרואה
אל יאמר לו ואל יפרשינו משוגג. ועוד אף אי אמרינן שם בשבועות נמי ליכא רק איסור שוגג ומשכחת שאומרת אשה בדדמי??, והת"ח יודע מזה, והחכם המתיר א"י מזה ומש"ה יתיר אותה, וא"כ הרי החכם שוגג, וכן האשה כי לפי דעתה סוברת דמת הוא אך הת"ח יודע שהאשה טועה היא בזה כי בעלה עדיין נשאר חי, הנה מלבד שקשה מנ"ל לאוקמי בהכי אמנם אעפ"כ י"ל שם בשבועות גבי ת"ח מלבד שנעשה איסור בקו"ע בשוגג עכ"פ אבל אף גם על הת"ח מוטל להעיד בתורת עדות דכתיב אם לא יגיד וא"כ הרי הוא באיסור לאו רק דידחה מפני כה"ב כולי האי לא אמרינן, משא"כ בסי' ש"ג בכלאים דאמירתו לחבירו אינו רק מדרבנן דאסמכוה על לפני עיור לא תתן מכשול א"כ מש"ה שפיר מקילין בזה דישתוק (ועיין בב"ח י"ד סי' ש"ג מזה ובאמת בכ"מ סוף הל' כלאים משמע לפני עיור הוי דאורייתא אבל יש לחק בין המלביש לשותק בשתיקה בעלמא, ועיין) גם שם בשבועו איכא איסור א"א דחמיר, משא"כ באיסור לאו דכלאיים גרידא שפיר יש לחלק, וא"כ שפיר גם הרמב"ן ורש"י ס"ל בנידון דהראש והטור מודים כנ"ל וא"כ הה"ד בנ"ד דלא כש"א הנ"ל.
ואדרבה אביא ראיה לפירושי בהרא"ש והטור הנ"ל דעיקר טעמם הוא משום דלא הוי רק איסור שוגג שפיר נדחה מפני כה"ב. דהנה הרמ"א בסי' שע"ב כתב כהן ששוכב ערום והוא באוהל עם המת, ולא ידע אין להגיד לו אלא יקרא לו סתם שיצא כדי שילביש א"ע תחלה אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו כו'. והקשה הפנים מאירות ח"ב סי' נ"ד האיך כתב זה בלי שום חולק הא תוס' ברכות די"א? כתבו בעשה דטומאה שאינו שוה בכלאפילו בקו"ע נדחה מפני כה"ב וכן כתב בחידושי הרשב"א שם והיא דיש נוסחאות גורסים שם בברכות בהדיא בגמ'?? ע"ש, וא"כ אמאי ימתין עד שילביש א"ע כיון דטומאת כהן אינו שוה בכל, ע"ש שהיח בצ"ע. אבל מצאתי ראיתי בשו"ת ח"י סי' צ"ה שהקשה ג"כ קושי' זו ותי' שם לא הוי רק בזיון קטן ומש"ה שפיר אינו נדחה מפני כה"ב, (והיינו השכינים יודעים משום טומאה יוצא ע"ש באריכות ועיין בתומים ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ב שג"כ כ"כ). ולפי"ז קשה א"כ האיך כתב מתחללה שאל יגידו לו עד שילביש תחלה, הא דין זה נובע?? מתה"הד סי' רפ"ה ושם בתה"ד עיקר ראייתו מטור סי' ש"ג ע"ש וקשה הא שני ושני שם איכא בזיון גדול משא"כ הכא לא הוי רק בזיון קטן כנ"ל, א"ו צ"ל מש"כ תוס' בשבועות דהוי במוציא כלאים בזיון גדול היינו שאין לו בגד רק זה ובפושטו נשאר ערום בחוץ? ואז הוי בזיון גדול וכמ"ש תוס' בב"מ ד"ל ע"ב ד"ה אלא ללזק כו' בא"ד וז"ל אע"ג דפ' מי שמתו מוכח דאי הוי כלאים שוא"ת היה נדחה מפני כה"ב היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום כו' עכ"ל
11
היינ ו כיון דאר"י א"ר סתם בברכות המוציא כלאים פושטו אפילו בשוק ואמורא צריך לפרש, א"ו דמיירי בכ"ג בין בזיון קטן ובין בזיון גדול ומש"ה הוצריך לשנוי? בפסח הוי שוא"ת משא"כ בכלאים היינו כדי לתרץ נמי היכא דאיכא בזיון גדול, אבל אי הני מיירי רק בבזיון קטן שפיר הוי מצי לשנוי דשאני כלאים דהוי בזיון קטן משא"כ במ"מ ופסח הוי בזיון גדול כמ"ש תוס' בשבועות, אבל כיון דר"י א"ר סתמא קאמר משמע דמיירי נמי בבזיון גדול דהיינו היכא שנשאר ערום כנ"ל בתוס', אבל עכ"ה הה"ד להיפך דמשכחת בכלאים בזיון קטן וזה ברור, וא"כ האיך כתב הטור והרא"ש סתמא המוציא כלאים וחבירו הרואה ישתוק הא הוי לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן א"ו ש"מ אפילו בבזיון קטן אי' הך דין דחבירו ישתוק וא"כ שפיר כתב התה"ד בכהן ערום ישתוק ואל יגיד לו עד שילביש ומביא שפיר ראיה מסי' ש"ג וזה ברור. ולפ"ז כיון דמתה"ד והרמ"א סי' שע"ב מוכח דהרא"ש והטור מיירי אפי' בבזיון קטן א"כ קשה לדידהו משבועו דצורבא מרבנן צריך להעיד לאפרושי מאיסורא, ול"ל//הלא?? שם איכא בזיון קטן הא גם הרא"ש והטור סתמא קאמרי ואפילו בזיון קטן במשמע כדמוכח מתה"ד והרמ"א הנ"ל א"ו צ"ל עיקר החילוק הכא הוי לאפרושי מאיסור שוגג, ושם מאיסור מזיד, או שם איכא אסיר לאו אם לא יגיד ונשא עונו, משא"כ הכא אינו רק אמיר דרבנן דאסמכוה על לפני עיור כנ"ל בשם הב"ח וא"כ הרי שפיר י"ל גם הרמב"ן ורש"י מודים להרא"ש והטור והם מודים לו דהוי קום ועשה ואפ"ה שרי בכה"ג דחבירו יהיה שוא"ת וישתוק ואל יפרשינו מאיסור שוגג וזה ברור. וא"כ הה"ד בנ"ד בציצית בשבת שרי דחבירו יהיה שוא"ת וישתוק ואל יפרישנו משוגג.
אך אם אמת אגיד לדינא אני מסכים עם ש"א הנ"ל בציצית בשבת בר"ה צריך שיאמר לו ומטעם אחר, והיינו דכבר נודע אנו נגררין אחר הב"י בש"ע והרמ"א למפסק כוותייהו. והנה הרי הטור שם בי"ד סי' ש"ג הביא בשם הרמב"ם שחולק על הרא"ש וס"ל חבירו הרואה כלאים קופץ עליו וקרעו מעליו אפילו בשוק ע"ש. והנה בש"ע בסי' ש"ג הביא דינו של הרמב"ם בסתם והרמ"א כתב וי"א הלובש שוגג א"צ שיאמר לו ולא הכריע ע"ש. וממילא נקטינן כדעת המחבר, ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ז ובסי' ס"א ס"ק י"ג, ועיין בשו"ת מהר"מ דיסקינד סי' ד' שכ' בהדי' היכא דסתם המחבר והרמ"א כתב י"א ולא הכריע הלכה כמחבר ע"ש. ואף שראיתי בפר"ח בהקדמה שלו שכ' בכללי או"ה שם די"ל דוודאי הרמ"א במה שכ' י"א לחלוק בא, ובמה שלא הכריע משום דספק הוא ע"ש. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ובדאורייתא ספיקא לחומרא, וא"כ ממילא בנ"ד בציצית בשבת בר"ה דאורייתא הוא שפיר צריך שיאמר לו כיון דפסקינן כדעת הרמב"ם גם בכלאים וכדעת המחבר שסתם כוותיה, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי לחומרא כנ"ל.
12
איברא די"ל וודאי היכא שלא הכריע הרמ"א שפיר י"ל דאינו בא רק לחלוק כבוד לאותה דיעה, אבל דעתו כדעת המחבר (ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ב) או עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כנ"ל. אבל כשמצינו במקום אחר שסתם הרמ"א כדיעה ב' ולא הביא כלל דיעה א' אז שפיר הלכה כדיעה ב' (ועיין מזה בלבוש א"ח סי' תל"ט סעי' ג' ובאלי' זוטא אות ב' שם, ועיין מזה בפרי מגדים י"ד בכללי או"ה בהקדמה שלו), ולפי זה כיון דמצינו בי"ד סי' שע"ב סתים הרמ"א כדעת הטור והרא"ש הנ"ל בענין?? כהן ששוכב ערום והוא באוהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו עד שילביש כנ"ל באריכות, וא"כ כיון דחזינן דעת הרמ"א לפסוק כדעת הטור והרא"ש הנ"ל ממילא אנן פסקינן כהרמ"א היכא שמכריע נגד דעת המחבר כנודע, וא"כ לפ"ז שפיר י"ל בנ"ד אפי' בשבת אם נפסקו ציצית ברשות הרבים חבירו הרואה אל יאמר לו וכנ"ל.
אמנם אומר אני מסי' שע"ב ליכא ראיה כלל דס"ל בסי' ש"ג כדעת הטור והרא"ש דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות הל' ט' כתב וז"ל נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אפילו ששהה שם אינו לוקה עכ"ל. והראב"ד משיג עליו ע"ש. עכ"פ מדברי הרמב"ם נלמד דס"ל היכא דהמעשה הוא בהיתר ממילא הוי השהיי' כשוא"ת ואינו לוקה. (ועיין בסמוך מ"ש על השגת הראב"ד באריכות), ולפ"ז ממילא היכא דכהן הוא בבית ופתאם נשמע לו דמת אתו בבית הרי להרמב"ם כיון שנכנס בהיתר דעדיין לא היה שם מת בבואו לבית/ו?? ממילא אם הכהן הוא ערום שפיר רשאי להלביש את עצמו דכיון דאינו רק שוא"ת שפיר נדחה מפני כה"ב כדאי' בברכות כ'. ולפ"ז שפיר סתים הרמ"א בסי' שע"ב דחבירו אל יגיד להכהן שמת עמו בבית, היינו אף שפ' כדעת הרמב"ם בסי' ש"ג מ"מ בנידון זה להרמב"ם לשיטתי' בלא"ה שרי ואפי' אם כבר הגיד לו רשאי להמתין עד שילביש דהשהיי' אינו רק שוא"ת היכא דנכנס בהיתר כנ"ל, ואף לדעת הראב"ד הנ"ל מ"מ בחבירו הרואה שפיר סמכינון בזה אדעת הטור והרא"ש דישתוק ואל יאמר לו לאפרושי מאיסור שוגג, כיון דגם להרמב"ם החולק שרי בנידון זה ועיין היטב. אבל וודאי היכא דהוי קום ועשה כמו בכלאים דהיה המעשה באיסור דלבש כלאים אף שהיה שוגג מ"מ הוי השהיי' בקו"ע וכמו שפי' הרמב"ם שם בהל' נזירות בהדיא בנכנס שוגג ושהה לוקה (ועיין בסמוך מזה) וא"כ שיר י"ל דפסק?? כדעת הרמב"ם גם חבירו יאמר לו ומכ"ש בנ"ד בציצית בשבת בר"ה דהוי קו"ע גמור שמוציא כעת בר"ה שפיר צריך שיאמר לו וכנ"ל, וזה ברור.
ומעתה אומר אני אדרבה, בנ"ד גם הרא"ש והטור מודים דבשבת בר"ה צריך חיבור שימר לו אם ראוה שנפסקו ציצית חבירו כנ"ל.
דהנה באמת בתשו' ח"י סי' צ"ה כתב וז"ל
13
לעצט פארראכטן דורך יידישע קהילות אום זונטאג יאנואר 17, 2016 2:44 pm, פארראכטן געווארן 4 מאל.
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
נא_שכל
שר שבעת אלפים
תגובות: 7999
זיך איינגעשריבן אום: מאנטאג יולי 14, 2008 10:44 pm
לאקאציע: עולם התורה

סימן לב

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך נא_שכל »

סימן ל"ב

241-244

להרב המאה"ג מוה"ר גדלי' מיץ אב"ד דק"ק בעדיגהיים והמדינה

אודות שאלתו דמעלת כבוד תורתו באחד שנדר לכתוב ס"ת על הוצאותו, וליתנה לבית הכנסת, ואחר שקבל עליו את זאת, נשמע לו מאיזה למדן, הדין של הפרישה {...} שהביא הש"ך ביו"ד ע"ר {סעי' ...}, דהאי דינא מצוה יותר בגמרות ופירושיהן, ומעתה נשאל למכ"ת אם יצא ידי נדרו לקנות ש"ס מובחר, ולא ס"ת, וכבר ישנו ב' ס"ת שמה, ולא גמרא אחרת, ועל זה צדד מכ"ת לומר דהוי נדרי שגגות כמבואר [ביו"ד] בסי' רל"ב {סעי' ...} דאין צריך התרה, והוא הדין בנידון דידן יוכל לומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר כי אם הש"ס, והשואל הזה יש לו בנים? שיגדל? אותן לתורה, זהו תוכן דברי מכ"ת.

והנה אינני? מופנה מכל צד כעת, אך למען אהבתו שמתי עיוני קצת באלה הענינים, ומה שנראה לפום רהיטא, הנני כותב למעכ"ת נ"י בזה.
הנה מה שכתב מעלת כבוד תורתו בת"ד? ד?בלא התרה שרי, זה וודאי לא נראה לפענ"ד, דהרי מבואר [במס'] נדרים כ"ה ב' במתני', קונם אשתי נהנית לי, שגנבה את כיסי וכו', ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו [ואחיו והיו עמהן אחרים וכו', ובית הלל אומרים, אלו ואלו מותרין]. וכ' הר"ן שם מש"ה בקונם אשתי נהנית לי, בעינן שיאמר בפירוש שגנבה כיסי, דאם לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ להדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר, אבל באכילתן לא נתכוין כלל להדיר אביו מעולם, ומוטעה בעיקר הנדר, שלא היה דעתו מעולם על אביו, והרי הנדר בטל מאיליו עכ"ל. וכן פסקינן בש"ע רל"ב בי"ד סעי' י' וי"א, ואם כן לפי זה ממילא בנידון דידן הרי כשנדר ליתן ספר תורה לבהכ"נ הרי גם כן ליכא טעות בעיקר הנדר, דהא ליתן ס"ת לבהכ"נ נתכוין, והוי כבלעיל דנתכוין להדיר אשתו, ואם כן איך סומכין על דעתו לומר, שהיה חפץ בש"ס יותר, אם לא כשאמר כן בפירוש בשעת הנדר שהוא סובר נתינת ס"ת לבהכ"נ הוא מצוה ביותר.
והנה ראיתי שמעכ"ת סמוך על מ"ש בש"ע שם סעי' י' נשבע שלא יעשה כן מפני שסבור כו'. הנה מלבד שלא דמי לנידון דידן דשם עכ"פ בשעת נדר מבואר שהוא אסור וטעה, אבל בנידון דידן האם היה כוונתו לקיים המצוה ועתה כתבו וגו', באשר כי בזה? לא זיכה שום אדם, כי אם ב"ת?, אך ורק כוונתו ליתן ספר תורה לבהכ"נ, ובזה מקיים מצוה גדולה באמת, והכי אין קריאת התורה ברבים מצוה, ולדעת הב"י{...} קריאת התורה מה"ת, ועכ"פ לרוב פוסקים ממש כולם? פסקו? זכור הוא מה"ת, והרי אין כותבין פרשה פרשה, ואם כן ממילא אם רוצה לקרות פרשת זכור בתורה, הרי צריך לכתוב הס"ת כולה, (ומהאי טעמא הרי ילפינן כתיבת ספר תורה מפסוק ועתה כתבו וגו' דקאי על כל התורה כדאיתא ברמב"ם {...} ושאר פוסקים), ואם כן ממילא זה הנותן ס"ת לבהכ"נ לקרות בזה ברבים, וודאי מצוה גדולה קעביד, ובזה אין צריך להאריך. וא"כ ממילא האם שוב נאמר עכשיו, אילו היה יודע שהש"ס יותר מצוה, לא הייתי נודר ס"ת, והכי בלא"ה לא יש כמה מצות אשר מוטל על האדם, אך מצוה זו ליתן ס"ת לבית הכנסת, עלה על לב אדם זה עכשיו לקרותה?, אבל זה לא היה בלבו כלל לקיים מצות כתיבת ס"ת, דנימא לקנות ש"ס דיותר חשיב, לא היה יודע, ואף גם אם היה כוונתו רק לקיים מצות כתיבת ס"ת, מ"מ הא באמת אם לומד מתוך הס"ת נמי גם האידנא, מקיים העשה, ועתה כתבו וגו' כתיקונה, וכמה שכתב הב"י {...}.
אך הפרישה {...} כתב למה לא לזלזל בכבוד של תורה ללא צורך כיון דנוכל ללמוד מתוך ספרים העשויין דפין דפין, כעת, ואם כן ממילא בנידון דידן היכא שעשה? נדר, נימא כדי לקיים נדרו, באמת ילמוד מתוך הס"ת אשר כתוב, וגם האם אי אמרינן מן? קריאת התורה אינו בכלל לימוד, הלא מברכין על קריאתה ברכת התורה.

אך ורק עיקר כוונת הרא"ש שכתב ולמד ושימה בפיהם היינו שילמדו במוטל עליהם בכ"ע? מתוך התורה, וזה אינו כעת רק הס"ת עומדים בבהכ"נ רק לקריאתה בזמנם, וזה ברור בדברי הרא"ש.
ומעתה עכ"פ הוא בעצמו? הרי יותר טוב ???? במה שנותן תורה לבהכ"נ ולוותר עכ"פ בעת שהם קוראים בתורה, ממה שלא ילמד בשום פעם, די הוא הרי אינו לומד ב"מ?, (ולקמן נאריך בזה יותר).
אמנם מלבד כל הנ"ל תמהני על מכ"ת נ"י? שהעלים עין ממ"ש הט"ז שם בש"ע ס"ק ז' שבאמת הך דין דנשבע מיירי נמי במפורש בשעת נדר שהוא ס' שיש בזה איסור, עי"ש. והנקודת הכסף לא השיג עליו, כי באמת דברים נכונים המה ממתניתין קונם אשתו כו', וזה פשוט בעיני דבד"ז? התרה ודאי צריך עכ"פ.
ומעתה ??? אם מהני התרה לנדרו, ע"י שתעשה לו פתח חרטה, אילו הי' יודע דש"ס עדיף לא היה נודר ספר תורה.

ובאמת לענ"ד קשה להתיר לו, חדא דהב"י והב"ח והה"מ? והט"ז כולם מסכימים דגם בזמן הזה לא מבטלין, מה דכתוב בתורה, ועתה כתבו וגו', ואם כן ממילא לרוב פסוקים הרי צריך לקיים נדרו, ואף לדעת הפרישה שהביא הש"ס יש לחלק, דלכאורה צריכין להבין, הא אמרינן במנחות {...} אר"י ב"ל? הלוקח ספר תורה כחוטף מצוה כו' הכותב כאילו קבלה מהר סיני. וקשה והכי השתא בזמן הזה לא נאמרה? לזה השכר כאילו קבלה מהר סיני, כיון דאין כותבין כלל, בשלמא ??? ספר תרוה ממש יש לומר כיון דשוכר הסופר לכתוב, הוי ככותב בעצמו, דשלוחו של אדם כמותו, וכיון שמקבל עליו עול הסופר וטרחתו בו?, מדה"ר? אומר שהיה מטריח נמי לילך למדבר לקבל התורה, כדאית בתו' {....} הובא בפוסקים, אבל בש"ס הרי לא כותב הש"ס, כי אם לומד בו, (וגם אי הדפוס הוי ככתיבה, הא לא שוכר א' להדפיס מחדש), ולפעמים ??? מאינו? ??? לקנות ש"ס, וממילא האיך יזכה לשכר כזה שיהיה כאילו קבלו מהר סיני.

אבל באמת ??? בעיני דעת הפרישה וכוונתו, שקאי גם כן על הנתינה בעצמה, שיכתוב או שישכור לכתוב גמרא ופירושיהן, וכמ"ש הרא"ש והבית יוסף מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב ה' חומשי תורה כו', וכמ"ש הש"ך סק? כהפרישה (והפרישה עצמו איני בידי לעיין בו) שבזמנינו הותר לכתוב ספרים כו', וא"כ שפיר משכחת שכר הלזה?, דהיינו אם כתבם בעצמו או שכר לכתבם דהוי כאילו קבלו מהר סיני וכנ"ל, וזה פשוט.
ובזה מתורץ לי היטב השגת שאגת אריה ממיץ בסי' ל"ו על הש"ך והפרישה מסנהדרין {...} דאמרינן שם אפילו הניחו אבותיו צריך לכתוב משלו, ואמאי והא עיקר הלימוד, והרי שפיר יוכל ללמוד מתך ספר תורה של אבותיו יע"ש, ולפי דברינו לא קשה מידי דהא על כל פנים חזינן דהתורה הקפידה דילמוד האדם מתוך תורה שלו ולא של אחרים, או מדכתיב לכם, כדכתב התורת חיים בסנהדרין {....}, או זולת? טעמא דרבא שם, עכ"פ התורה הקפידה דיהיה הלימוד מתוך שלו, ואם כן שפיר אף דהכתיבה הוא משום לימוד כמ"ש הש"ך והפרישה, עכ"פ אם כותב ולומד מתוכה יש לו שכר על הכתיבה דהא הוי כמקבל מהר סיני כנ"ל, וממילא הכתיבה בעצמה מצוה, אך היא על תנאי שילמוד מתוכה, ואם כן מה קשה? השאגת אריה הנ"ל, למה לו ס"ת אחרת ילמוד מתוך של אבותיו, זה אינו דהא התורה הקפידה שילמוד מתוך שלו דווקא, וכיון שלא אז? אפשר ללמוד מתוך הדפין, א"כ צריך לכתוב עוד אחד שיהיה יוכל ללמוד מתוך שלו, משא"כ כעת יוכל לכתוב דפין דפין וגם כן יוכל ללמוד מתוך שלו, תו לא צריך לזלזל בכבוד התורה כמ"ש הפרישה וזה כתוב ??? דברינו ודברי הש"ך והפרישה קיימין ועיין היטיב כי סברה דקה וישרה ת"ל וק"ל.

ולפי זה ממילא ??? הרי אינו החי? ע"י קניית הש"ס כאילו קבלו מהר סיני כיון שאינו כותב בעצמו ולא שוכר לכתוב כנ"ל, אבל ע"י כתיבת ספר תורה לקרות בהן בבית הכנסת דיש לו טרחה רב כנודע, שפיר הוי כאילו קבלה מהר סיני אם כן לא ידעתי? האם יוכל לומר אילו הייתי יודע כו', ועוד הא נתינת ספר תורה לבהכ"נ מצוה גדולה ויקרה? כנ"ל, (וכבר אמרו רז"ל {....} מה הנאה לאדם אם אינו מניח מצוה לדורות,} והנה הך מצוה, מקיים הוא בעצמו, אבל מצות קניית הש"ס הוא עבור בנו, והוא קודם לבנו. ואף אפשר דהוי בנו ש??ן ומושכל ביותר, דאז בנו קודם כדאיתא בהל' ס"ת סי' רמ"ו בי"ד, (כיון דבנו לומד בש"ס, והוא אינו רק עושה מצוה), מ"מ הא הך מצוה שהוא עצמו עושה הוא מקיים מידי, כעת שיכתוב את שישכור סופר לכתוב, ונותן לבהכ"נ ויהיה לו מצוה לדורות, משא"כ אצל בנו לא י?תקיים כי אם כשיגדיל, וגם אז מי יודע אם יצליח בתורה, וגם אם יצליח, ?[מי יודע]? אם יקיימו, (ובפרט כעת בעו"ה התורה יורדת לעפר והעם מתפרצים אין משגיח ואין ה?ה על גמ' ה' ירחם מהרה ומה לי להאריך בזה). מכל הנ"ל אין דעתי מסכים להתיר נדרו רק שיכתב ס"ת וליתנה לבהכ"נ ובפרט שרוב פוסקים ס"ל דאינו יוצא כי אם בכתיבת ספר תורה עצמו, ובפרט דחזינן? אנשי המון עדיין להוטים עכ"פ בזו המצוה, לרדוף אחרי' בנ??ה זו, ושמחים בה שמחה של מצוה בעת הגמר כנודע, וזה גם כן מצוה, ואם? נקל? להם לאמר הש"ס יותר מצוה, יבואו לקנות ש"ס גרוע, ושוב ישכח מהם גם לקנות הש"ס כלל, טוב טוב לנו כעת אם חזינן? שהם חפיצם במצוה שלא למנוע אותם בשום דבר. ובאמת מצוה גדולה נתינת ספר תורה לבית הכנסת וכל המוני עם ??? מורגלים במצוה זו, ומנהג אבותיהם בידיהם, לכן בעינן? שלא להקל כלל, כדי להחמיר, (כי חומרא זו תהי' קולא כתובות? הזמן בעו"ה כאשר כתבתי ודוק).

והנלע"ד כתבתי בחיפזון ובנחיצה רב ידידו שלמה בן הגאון המפורסם מהרז"ך נ"י
וויאזוי צו אויפהייבן דיינע קינדער און נאנטע

"ושכל יצא משכל ..." (ר' ברכיה בן נטרונאי, בהקדמת ספרו 'משלי שועלים').
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

סימן ט"ז

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

שאלה ט"ז
[בענין ספק צדקה וספק מתנו"ע]
אשר נשאלתי מהגאון המפורסם א"א נ"י ששלח לי קושי'א בהר"ן נדרים ד"ז ע"א דאי'תא התם יש יד לצדקה כו' והניחו בתיקו, וכ' הר"ן שם (ד"ה לענין הלכה) בשם הרשב"א (שם ו' ב' ד"ה יש יד) דלענין הלכה ספק איסורא לחומרא וכן פי' הרמב"ן, והקשה הר"ן עליהם וז"ל, ותמהני עליהם שהרי סוגי'א מפורשת היא פ' הזרוע והלחיים (חולין קל"ד א') שספק ממון עניים הרי [הוא] ספק ממון דאזלינן [ביה] לקולא לנתבע, מדמקשינן כו', ועוד דאמרינן התם פ"ק דיומא כו' עי"ש ... [עכ"ל], והנה לא הבינותי דברי הר"ן ז"ל, חדא, מה שהקשה מיומא הא לשיטתו דס"ל דהוי? ס'פק ממון לקולא נמי קשה אמאי אמרינן גבי מעשר עני הממע"ה, הא בחולין אמרינן היכא דבחזקת חיוב קיימא ל"א הממע"ה והכא גבי מ"ע נמי בחזקת חיוב הוי קיימא, וע"כ צ"ל שאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין הן מסייע לחזקת ממון, וא"כ לשיטת הרמב"ן ןהרשב"א נמי לק"מ, ועוד, אגוף? קושיא ראשונה מחולין נמי לק"מ לענ"ד, דהא דרשינן (ר"ה ו' א' ונדרים כאן) בפיך זו צדקה וכל היכא דאומר סלע זו לצדקה או אתן לצדקה חייב לקיים מטעם נדר וכופין אותו כדאי'תא בי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב (סעיף ז') וסי' קצ"ה? סעי' ה' ובשאר דוכתי, וא"כ אי יש יד לצדקה והאי דאמר והדין הו"ל? כאילו גמר דבריו והדין נמי יהי' צדקה חייב משום נדר הוא, אם? וכו'? מספקיננן? בזה דלמא אין יד לצדקה ולא הוי כגמר דבריו ולא הוי כנדר לצדקה ולא חל עליו איסור נדר, וא"כ ממילא הוי ספק נדר והא קיי"ל ספק נדרי'ם להחמיר כדאי'תא במתני' דנדרים די"ח (ע"ב), וא"כ? שפיר כתב הרשב"א והרמב"ן דהוי ספק איסורא לחומרא, משא"כ שם בחולין דליכא רק משום גזל עניים אמרינן שפיר הממע"ה,
ובזה אתי נמי שפיר מה שהקשה הש"ך בי"ד סי' רנ"ט סקי"ד וז"ל וצ"ע שהרי דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל (ח"א תרנ"ו) דהוי ג"כ ספיקא דממונא ולקולא, עכ"ל, ולפי הנ"ל לק"מ דשם בתשובה מיירי בא' שנתן תיבה ליד אחר שאם ימות במהלכו? למורסיא?... ... יהי' זה לעניים לכופר נפשו ועתה מת שם בנוסליא? ומספקינן דלא הקדיש רק אם ימות בדרך אבל אם יבוא לשם לא יהי' הקדש ופסק דאין להוציא מהיורשים, והיינו דגבי יורשים ל"ש ספק נדר רק ספק ממון והממע"ה, משא"כ בגמ' דנדרים גבי? אבעי'א אי יש יד לצדקה כו' שפיר פסק הרשב"א דהוי ספק איסורא איסורא לחומרא מטעם ספק נדר וכו'? עכ"ל הגאון המפורסם? אאמ"ו מהר" ...
וזאת אשר השבתי להגאאמ"ו נ"י? הנ"ל, אותותיו הנעימים בהר"ן בנדרים ראיתי ושפתיים יושק משיב דברים נכוחים, אמנם כדי להראות שעיינתי בדבריו? אדבר? בזה קצת מה שנלענ"ד בזה,
די"ל עיקר קו' הר"ן קאי,? דהרי בלקט ושכחה ופאה נמי עובר בבל תאחר כדאי'תא בגמ' דר"ה ד"ה (ע"ה) ושם בנדרים מעמך זה לקט כו' וא"כ ממילא שפיר קשה אמאי בספק לקט וכן במס' יומא גבי מעשר עני הממע"ה, אך זולת? דגבי לקט איכא חזקת חיוב כדאי' בחולין קל"ד קשה תיפו"ל דבלא"ה איכא ספק איסורא, דהא אי לקט הוא עבר מיד בבל תאחר. ועיין בתו' במס' ר"ה ד' ד' ע"ב (ד"ה לקט) דכתבו לקט וצדקה שווין בזה לענין ב"ת, וא"כ האיך יעבור על לאו ספק דבל תאחר

וכן במעשר עני נמי עבר בב"ת כדאי' בר"ה ד"ד צדקות ומעשרות ע"ש ובתוס' ובהרמב"ם פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ג שכ' בהדיא ומתנות עניים כו' עיי"ש (ומה שקשה על הרמב"ם מהא דכ' בהל' מתנות עניים דעובר מיד עיין בזה בס' טורי אבן באבני מילואים שלו במס' ר"ה) וא"כ שפיר קשה כו'? א"ו צ"ל דכיון דממון עניים בעלמא? הוא לא מיקרי ספק איסורא. וממילא הה"ד לענין נדר אף? דספק נדרים להחמיר מ"מ הא גם ספק איסורא לחומרא בכ"מ ואפ"ה חזינן? דכה"ג לא מיקרי ספק איסור רק ספק ממונא א"כ הה"ד לענין נדר כה"ג היכא דספיקא הוא מ"מ לא הוי רק ספק ממונא ולקולא, ומה לי ספק איסור לחומרא בכ"מ ואפ"ה כה"ג אזלי' לקולא ומה לי ספק נדר לחומרא אעפ"כ? כה"ג י"ל דאזלינן לקולא, וכי היכי דחזינן דמרבינן מתנות עניים לענין ב"ת מ"מ לענין ספיקא לא אמרינן כי הה"ד דמרבינן צדקה מפיך לא לענין ספיקא מרבינן, דמ"ש, - ואף? דגבי נדר איכא לא יחל דברו, חדא מ"ש תרי לאוי או חד לאו כנודע, ועוד לפענ"ד לא ידעתי אם גבי צדקה עובר בלא יחל דברו כי זה דמרבינן בפיך זו צדקה הוא כתיב שם גבי בל תאחר בסדר כי תצא אבל לא בלאו דלא יחל וכן משמע מהרמב"ם דל"כ? אצל צדקה רק ב"ת, – וכן נמי יש לי לחקור מה חילוק יש לחלק מהא דאיתא בב"ק קי"ח במתני' האומר א"י אם גזלתיך פטור אף בבא לצאת י"ש בלא תבעו כדמוקי? בגמ'? עיי"ש, וכן פסקינן בח"מ סי' ע"ה סעי' י' עיי"ש, ואמאי הא עכ"פ יש לו ספיקא אם ישנו? גזילה תחת ידו והוי ספק איסורא אי עבר על לאו לא תגזול או לאו וא"כ אמאי פטור אפילו? לצאת י"ש, א"ו היכא דאיכא ספק לענין ממון אף דהוי ג"כ ספק איסור מ"מ ספק ממון מיקרי דלהוי קולא לנתבע, ולענ"ד ראי' נכונה היא לדברי הר"ן הנ"ל, וקצרתי.
אמנם ראיתי דדבר אמת בפיו של הגאון אאמ"ו נ"י וכיון בדבריו? לדעת רב ... יוסיף? דעת הגאון מהרי"ט בתשובותיו ח"ב סי' קכ"ד שכ' על דברי הרשב"א והרמב"ן שם .... דטעמם הוא משום דהוי נדר וע"כ היינו כדכ'? הגאון אאמ"ו נ"י, דאל"כ אך דנימא דהוי נדר ממש הא מבעיא לי' ל' אי יש יד לצדקה וממילא ע"כ לא הוי נדר ממש, וזה פשוט. אך הגאון מהרי"ט רוצה לחלק ולומר דנדבה הוי שפיר ספק ממון ע"ש שכ' דהר"ן ז"ל שם בנדרי'ם מיירי באומר הרי זו והרשב"א ס"ל דמיירי באומר הרי עלי עולה ועי' היטב בסי' קכ"ד בסופו מד"ה ועל ספק [ממון] עניים כו' עד סוף הסימן.
וגם מ"ש שם בשם מו"ה שמואל כו' דלדעת מרדכי דמיירי דווקא היכא דמספקי' לי' שמא אלו המעות הקדיש לעניים ומחייבינן לי' לצאת ידי נדרו, עכ"ל, היינו נמי ע"כ כסברת הגאאמ"ו נ"י, דא"ל [=דאין לפרש] כוונתו על נדר ממש הא כ"כ על הגהת מרדכי והג"מ מביא ראיי' מספק לקט כמ"ש בפ"ק דב"ב והובא בב"י? סי' רנ"ט ובנדר ממש א"צ ראי' וזה? ברור?
אך לא הבנתי מ"ש לפ"ז עוד המהרי"ט הנ"ל? שם? בשם מו"ה שמואל דקשה מהרשב"א על תשו' הרשב"א והיינו כמו קושי' הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט, הא שפיר י"ל כמ"ש הגהת מרדכי וכמו שכ' באמת הגאון אאמ"ו נ"י על קושי' הש"ך הנ"ל, אך י"ל דקושייתו קאי על תשו' הרשב"א לפי מה שהביא הש"ך הנ"ל שם דס"ל דהקדיש נכסיו אם עמד חוזר והא שם ג"כ קשה הא הוי נדר, ובאמת גם לתי' הגאאמ"ו נ"י לא הבנתי דברי תשו' הרשב"א לפי מ"ש הש"ך בשמו ד"פ? דהקדיש? נכסיו אם עמד חוזר, וגם לתי' מהרי"ט שם קשה דל"ש ? נמי דמיירי באומר הרי זו, הא לישנא דהקדיש נכסיו משמע בכל גווני הקדש, ואפי' הקדש גמור,
והנה באמת לפענ"ד נראה לומר כמו שהביא מהרי"ט שם בשם מוהר"ש דדווקא בפ' מי שמת (קמ"ח ב') פוסק לקולא דמצינן למימר דאיהו קי'ם לי' בנפשי' שלא גמר להקנות בחייו?, אבל התם גבי יד דמספקא לן אם כשאמר והדין לצדקה קאמר או לנפקותא לא מצי אמר לנפקותא איכווני, שהדבר מוכיח טפי דלצדקה קאמר, עכ"ל, ומה שהשיג המהרי"ט שם הא בעינן פיו ולבו שווין ע"ש, י"ל כמ"ש הט"ז והש"ך בי"ד סי' ר"י בשם? הרמב"ן דהיכא דהוציא בשפתיו פת סתם וכיון שלא להוציא חיטין בשפתו אלא חשב בלבו פת חיטים אסור בכל הפת דדברים שבלב אין דברי'ם, עי"ש בט"ז סק"ג ובש"ך סק"ב שכ' ג"כ כן וכ' כן משמע מכל הפוסקים עי"ש, וא"כ בנ"ד? נמי שכיון לומר והדין, וגם הוציא והדין בשפתיו, אך בלבו נתכוין לנפקותא הוי דברים שבלב ולא מהני כיון דוהדין נוטה יותר דלצדקה קאמר, דאי הוי אמר בהדי'א דכיון לומר לנפקותא וודאי מהני כמו בנדר בטעות חשבונו? כמבואר בי"ד, ועיין היטב וקצרתי.
ובזה יש ליישב דברי מהרש"א במס' שבועות ד"כ ע"א בתו' ד"ה לשנא דאיתקיל ליה? כו' ע"ש שכ' וז"ל בסופו שם, דבנדרי'ם לא הולכין אחר דעתו של אדם אלא אחר לשונו וכפי משמעות לישנא דאינשי כו', עכ"ל, ולכאורה קשה הא אמרינן לקמן דכ"ו ע"ב הי' בלבו ל ... מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורי'ם מותר ... ... הי' בלבו פת חיטים והוציא בשפתיו פת סתם אינו אסור רק בשל חיטים ע"ש, וכן בי"ד סיד ר"י סעי' א' פסקינן כן ע"ש, וא"כ הרי חזינן דהולכין אחר דעתו דהרי לשנא דפת סתם כולל כל פת אפי' פת שעורי'ם אפ"ה הולכין אחר דעתו דאינו אסור רק בפת שכוין לבו והאיך כ' המהרש"א בנדרי'ם הולכין אחר לשונו ולא אחר דעתו, אמנם לדברי הרמב"ן אתי שפיר כיון דמתכוין להוציא לשנא שאוכל רק בלבו חשב דלא אכילנא או להיפך, א"כ ממילא הוי דברים? שבלב ואינן דברים כלל כנ"ל, אך לקמן דכ"ו ע"ב בתוס' ד"ה גמר בלבו כו' משמע דלא ס"ל הכי דאל"כ מאי מקשו כלל מהא דתנן נודרין לחרמין כו' ע"ש וצ"ע על המהרש"א,
ומ"ש הגאאמ"ו נ"ל על מה שמקשה הר"ן מסוגי'א דחולין גבי דמאי דא"צ להפריש מ"ע משום דהוי הממע"ה, הא שם הוי חזקת חיוב, יידע? גם בזה כיון למהרי"ט הנ"ל והוא בח"א סי' ל"ט ע"ש (ואגב עיין נמי בתי"ט במס' חלה פ"ג משנה ו') אך תירוצו של הגאאמ"ו נ"י

מחמת רוב ע"ה מעשרין לא נמצא במהרי"ט (ואפשר במקו'ם אחר באמת תי' כן כמו שכ' שם במ"א פירשתי) או די"ל? כיון דמהרי"ט הקשה על סוגי' דסוף סוטה כששלח יוחנן בכל גבול ישראל וראה שהי'ו חשושין על המעשרות ואעפ"כ אמר מ"ע הממע"ה משמע אפי' מאותן שהיו חשודין על המעשרות, ושם ספיקא גמור הוא אי מעשרין דכיון? דנחשדו עלה וכן משמע מהא דמסיים מהרי"ט שם דכל החשוד על הדבר לא דנו? ע"ש,
ובזה יש ליישב קו' הכ"מ פ"ט מהל' מעשר הל"ד דהרמב"ם כ' שם אין מברכין על דמאי משום ספיקא וזהו טעמו דאביי במס' שבת פ"ב? ע"ש, ולפי הנ"ל י"ל כיון שכ' הרמב"ם בתחלת הפרק שם מהיכן נובע דין דמאי ומביא שם? הך? יוחנן ששלח בכל גבול ישראל כיון שמצא שאין נזהרין עיי"ש, והנה בזה? שידעינן בוודאי שחשוד על כך שפיר י"ל דאין מברכין כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה סתם הרמב"ם הך טעמא דקאי בכל ענין ועיין וקצרתי.
כל הנ"ל נראה לפום רהיטא? וכדי להראות שעיינתי בדבריו הנעימי'ם הצגתי פה דברי שלמה בנו? הכהן?
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

סימן ל"ז

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

שאלה. מהרב המופלג מו"ה שמואל הכהן נ"י מראטהאר
מא' יש לו בית הכנסת קטנה מושכחת משררה יר"ה ויהי כי החלו בתי הישוב לרוב וירבו ויעצמו לא יכלו שאת אותו כי קטנה מהכיל ולזה התפתו איש קבל אחיו ונעשו אגודת .. בתי תפלות וצרות הכעס והרעימו בדרך בת עמינו הה! עדיין השטן מרקד בינינו ובני קרח לא מתו ואי אפשר לתווך השלום בינינו אם לא ע"י ביהכנ"ס אחרת וכי כאח לכולנו ולהעלות בנין חדש הוא ... קשה במיתב פה העירה לסבת כמה טעמים והן היום קרה מקרה כי מכרתה אחת מבית תפלותיהם מכת החדשה אשר אין בהם פסל ותמונה, כי כאמונה עושים הם תפלתם ואמון ... לבורא עולם מלבד פסל א' קטן הכמות הוא אשר הכומרי' מבאים אותו לבתי תמותה ואח"כ מחזירים אותו לבית לבית תפלתם על מקומו על בימוס של עץ וממעל לו כיפה של עץ ומחיר בית זה יהי' בלתי ספק .. העיר לכן צעקתה צעקת הרבים באה אלי לרוץ עד איש אלקי' הא.. אם כדין יהא שרי לנו לביהכנ"ס קבוע ע"י ... רביד תוכו אשר א"א בלעדו כפי צרכינו. ע"כ השאלה והנה הרב מהרש"כ הנ"ל (השואל) האריך בכחא דהתירא.
מ"ש המ"א באו"ח סי' קנ"ד סעי' י"א (ס"ק י"ז) דשרי מטעם מחובר ואף שהגאון אליה רבה שם בא"ח כ' על המ"א שעיין בתשו' הרא"ם (ח"א סי' ע"ט) שמביא המ"א דלא שמיע הכי וסיים שם בלי טעם רק מסברת עצמו דאף הרא"ם לא התיר רק באקראי אבל לעשות מבית זה ביהכ"נ קבוע אף רא"ם מודה דאסור מ"מ פלא בעיני מה ראה על ככה להחליט הל.. ובהן הגה ומ.. מש.. לא משמע הרא"ם דטעמו משום מחו.. דלמא טעמו ונימוקו משום את כיון דכתב וסתם מותר להתפלל בתוכו ולא תחלק בין אקראי לקבוע.
ובאמת י"ל הטעם פשוט דל"ד לנרות שעוה דלפחות הוקצה אותם הא"י מתחלה רק לע"ז כמבואר בלשון המחבר משא"כ בתשובת הרא"ם גבי בית הנבנה לדירה ואח"כ הושיביה אלילים ומתחלה לא הוקצה כלל לתשמיש אליל אלא לדירה ל"ש לומר .... מאוס .. ולמה נאסור הבית לצורך מצוה ולפי"ז בנ"ד נמי הכי הוא היות בלתי ספק הבית בהנותו עם כסאות ומספר רב ספסלים כוונתו ראשונה לא היתה הקצותו לאליל כי גדול ורחב ידים הוא באמת להכיל רבבות אלילים כמו.. אך הבימוס שעומד עליו עם כיפה שלו הם נעשו לשם אליל אבל הבית לתפלת רבים היתה ובית תפלה יקרא לכל העמים ואחר ככלות הזמן ה.. האליל עם הבימוס התייצב ... והרי הוא כשאר בתים הוקצה לדירה ואח"כ בתישב בה אליל דלא נאסר משום מאוס וכנ"ל לדעת הרא"ם.
ועוד רוצה הרב מהרש"כ הנ"ל לומר דבנ"ד דכאן הוי תשמיש דתשמיש דבימוס אשר אליל עומד עליו והכיפה ממעל הוא תשמיש ראשון ובית התפלה הוא תשמיש דתשמיש וכיון דפסקינן ביו"ד סי' קמ"ג (סעיף ב') אף דאסור לבנות כיפה שמעמידין בה ע"ז אבל בונין לכתחלה טרקלין כו' והטעם הוא משום הטרקלין הוי תשמיש דתשמיש וכדעת הרמב"ם פ"א מהל' עכו"ם הל' י"א, וכיון דמותר לבנות לכתחלה בידיים תשמיש השני מה"ת יהא אסור ל.. מצוה מחמת מאוס.
זה תוכן דכתב מהרש"כ ועוד האריך להקשות על הגאון אלי' רבה מגוף התשו' רא"ם ויתבאר בעז"ה ... ....
תשובה. לכב' הרב מהרש"כ הנ"ל
מגילה עפה וארוכה ..... ..... כבודו אלי הגענו ע"... ושם מצאתי שמואל הוא הרואה בכחא דהתירא מכל צד עפ"י סברת מ"א בא"ח סי' קנ"ד את אשר לחלק יצא בסברתו דידי' בין מוקצה מתחלה
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

סימן י"ז

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

תשובה י"ז
[תשובת אביו שנית בנידון הנ"ל]
חזר הגאון אאמ"ו מהרז"ך נ"י והשיב על דברי הנ"ל.
אהובי בני כתבך קבלתי וחדאי נפשי בפלפולא דילך, ומה שחקרת מה חילוק יש מהא דאיני יודע אם גזלן? דהיינו באומר איני יודע אם גזלתיך שג"כ ספק איסור דאורייתא הוא אי עבר על על לאו לא תגזול וכן בלקט לענין בל תאחר וכאשר הארכת בדבריך?, אהובי בני חקירתך נכונה וראוי היא, ומתחלה עלה על דעתי ליישב לפי מ"ש הפרישה בח"מ סי' ר"נ (סק"ד) גבי המקדיש כל נכסיו או מחלק כל נכסיו לעניים אם עמד אינו חוזר לשיטת הרא"ש (ב"ב פ"ט סי' כ"ג), [ש]הוא מטעם דהרא"ש ס"ל לשיטתו דגבי עניים נמי שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כמו הם מוחזקים וע"כ לא הוא? בספיקא דהאיבעיא באינו חוזר, ע"ש באריכות, וא"כ הי' נראה לומר דהרשב"א והרמב"ן ס"ל סברה זו דגבי עניים נמי אמרינן מסירתו {צ"ל אמירתו} לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אי יש יד לצדקה הוי הם? מוחזקים? ועכשיו שאנו מסופקים אי יש יד לצדקה אמרינן שפיר דהוי ספק איסורא לחומרא, דהוי ספק נדר וספק נדרים להחמיר, אע"פ דהוי לענין ממון מ"מ כיון דבממון גופא אנו מסופקים מי הוא המוחזק שפיר אנו הולכין בתר ספק נדר לחומרא, כן הי' נראה לי לכאורה, אך ראיתי בתשו' מהרי"ט ח"ב קכ"ד?? {לפו"ר אינו אלא בח"א סי' ל"ט} שהביא בשם תשו' הרשב"א (ח"א תקס"ג?) דלא אמרינן גבי עניים אמירתו? לגבוה כמסירתו להדיוט,
אך אעפ"כ נראה דיש לחלק בסברה בעלמא, דשאני ספק נדר כיון דהוא בעצמו הביא עליו איסור זה במה שנדר לעניים בלישנא דספק איסור נדר, וטוב שלא תדור כדאמרו בי"ד סי' ר"ג שיש לזהר מלידור כלל, וא"כ כיון דהוא בעצמו הביא עליו איסור זה, איהו דאפסיד אנפשיה ולא משגחינן על ממונו? כדאשכחן כמה פעמים בש"ס בענינים? אחרים דומה לזה הך סברה איהו דאפסיד אנפשיה, משא"כ בלקט ובאיני יודע אם גזלתיך,
ומ"ש בני על מהרש"א בשבועות ד' כ' ע"א מהא דלקמן ד' כ"ו הי' בלבו לדור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת סתם כו' וכתבת לדברי הרמב"ן אתי שפיר אך תו' ד"ה גמר בלבו כו' כ'? משמע דלא ס"ל הכי דאל"כ לא מקשו? מידי מהא דנודרין לחרמין כו' וצ"ע עכ"ל בני שי' ???, הנה דע בני לפענ"ד דברי מהרש"א נכונים, לא מבעיא לתי' השני שכ' תוס' ד"ה גמר בלבו, במה שכתבו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחיטין ולהכי שרי כו', וודאי? דברי מהרש"א נכונים, אך אף לתי' ראשון דכ'? דדברים שבלבו יכולין לבטל הלשון רק דבעם הארץ? לא מהימנינן לי' מ"מ דברי מהרש"א נכונים וברורים, דהא צריכין לדקדק בלישנא דתו' ד"ה גמר בלבו במ"ש וז"ל, השתא משמע כו'? דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש כו' ותימה כו', ויש לדקדק דהיאך כ' תו' בשאין הפה מכחיש, הא הכא הפה מכחיש, דפת סתם משמע כל פת אפי'? שעורין, וע"כ צ"ל דפרושו בשאין הפה מכחיש בפירוש, ונהי דפת סתם טפי משמע כל פת מ"מ איכא לפרשו פת חיטים רק דטפי משמע כל פת, וזה מיקרי בשאין הפה מכחיש, וע"ז? הקשו מנדרים דגם שם במה דאמר יאסרו פירות עולם עלי טפי משמע לעולם, לא משגחינן במה שהי' בלבבו רק באונס, וע"ז? מתרצים היכא דאין הפה מכחיש בפירוש אזלינן בתר לבו רק דע"ה לא מהימנינן לי', אבל היכא שהפה מכחיש בפירוש שם? מה שהי' בלבו כגון שם בנדרים אם יאמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אף שהי' בלבו היום לא מהני אף לגבי אונסא, דדברים שבלב כה"ג וודאי אין דברים אף לגבי אונסא, עיין שם בנדרים בהר"ן בתחילת דבריו, כי סוף דבריו המה כדברחי הרמב"ן שהביא הרא"ש כאן וא"כ היכא דהפה מכחיש בפירוש במה? שבלבו לכו"ע? דברים שבלב אינן דברים, וא"כ דברי מהרש"א נכונים באינו? מכחיש הפה בפירוש וק"ל?,
ומ"ש בני דלא ידעת בבירור אם גבי צדקה עובר בבל יחל, דע בני דלפענ"ד מפורש הוא בהרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל' ל"א ול"ב, וז"ל שם, יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו כו' [הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש] הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו כו' כיצד האומר [הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים] הרי עלי ליתן לעניים כו' [פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות], הרי מפורש גם לענין בל יחל, וקיצרתי?,
ומ"ש בני על דברי מהרי"ט, גם אנכי כתבתי בתשובה אחרת דברים הללו, אך לא על דברי מהרי"ט כי דברי מהרי"ט הנ"ל הי' נעלם ממני אז,
ומ"ש בני על דברי מהרי"ט ח"א סי' ל"ט? ועל הרמב"ם פ"ט מהל' מעשר דברים ראויים הן לאומרן, זולת? אין אתי כעת פנאי?,
אביך הק' משלם זלמן הכהן ...
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

ט"ז עם הערות

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

שאלה ט"ז
[בענין ספק צדקה וספק מתנות עניים]
אשר נשאלתי מהגאון המפורסם אדוני אבי נ"י ששלח לי קושיא בהר"ן נדרים (ד' ז' ע"א) דאיתא התם יש יד לצדקה כו' והניחו בתיקו, וכ' הר"ן שם (ד"ה לענין הלכה) בשם הרשב"א (שם ו' ב' ד"ה יש יד) דלענין הלכה ספק איסורא לחומרא, וכן פי' הרמב"ן, והקשה הר"ן עליהם וז"ל, ותמהני עליהם שהרי סוגיא מפורשת היא פ' הזרוע והלחיים (חולין קל"ד א') שספק ממון עניים הרי [הוא] ספק ממון דאזלינן [ביה] לקולא לנתבע, מדמקשינן [התם אמתני' דגר שנתגייר והיה לו פרה נשחטת וכו' תנן ספק (ממון) פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי נמלים שבתוך הקמה (וכו') [ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט], ואיצטריך לשנויי הכא פרה בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיוב קיימא, אלמא טעמא דבחזקת חיוב קיימא הא לאו הכי ספק פטור, ואם איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא למה לי לשנויי הכי] כו', ועוד דאמרינן התם פ"ק דיומא (ח' ע"ב) [תנן התם הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ואקשינן בשלמא תרומה גדולה דתניא וכו' מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר דליכא ספיקא דאיסורא אלא דממונא וממונא המוציא מחבירו עליו הראיה] כו', עי"ש.
והנה לא הבינותי דברי הר"ן ז"ל, חדא, מה שהקשה מיומא, הא לשיטתו דס"ל דהוי ספק ממון לקולא נמי קשה, אמאי אמרינן גבי מעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה, הא בחולין (שם) אמרינן היכא דבחזקת חיוב קיימא לא אמרינן הממע"ה, והכא גבי מעשר עני נמי בחזקת חיוב הוי קיימא. ועל כרחך צריך לומר שאני דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הן מסייע לחזקת ממון, וא"כ לשיטת הרמב"ן והרשב"א נמי לא קשה מידי .
ועוד, אגוף קושיא ראשונה מחולין נמי לא קשה מידי לענ"ד, דהא דרשינן (ר"ה ו' א' ונדרים כאן) בפיך (דברים כ"ג כ"ד) זו צדקה, וכל היכא דאומר סלע זו לצדקה או אתן לצדקה חייב לקיים, מטעם נדר, וכופין אותו, כדאיתא בי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב (סעיף ז') וסי' קכ"ה סעי' ה' ובשאר דוכתי, ואם כן אי יש יד לצדקה והאי דאמר והדין הו"ל כאילו גמר דבריו והדין נמי יהי' צדקה חייב משום נדר הוא, אך ורק אנו מספקינן בזה, דלמא אין יד לצדקה, ולא הוי כגמר דבריו, ולא הוי כנדר לצדקה, ולא חל עליו איסור נדר, וא"כ ממילא הוי ספק נדר, והא קיי"ל ספק נדרים להחמיר, כדאיתא במתני' דנדרים די"ח (ע"ב), ועל כן שפיר כתב הרשב"א והרמב"ן דהוי ספק איסורא לחומרא, משא"כ שם בחולין דליכא רק משום גזל עניים אמרינן שפיר המוציא מחבירו עליו הראיה .
ובזה אתי נמי שפיר מה שהקשה הש"ך בי"ד סי' רנ"ט סקי"ד, וז"ל, וצ"ע שהרי דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל (ח"א תרנ"ו) דהוי ג"כ ספיקא דממונא ולקולא, עכ"ל, ולפי הנ"ל לא קשה מידי, דשם בתשובה מיירי באחד שנתן תיבה ליד אחר שאם ימות במהלכו למוריסיאה יהי' זה לעניים לכופר נפשו ועתה מת שם במוריסיאה, ומספקינן דלא הקדיש רק אם ימות בדרך, אבל אם יבוא לשם לא יהי' הקדש. ופסק, דאין להוציא מהיורשים, והיינו דגבי יורשים לא שייך ספק נדר, רק ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה, משא"כ בגמ' דנדרים גבי אבעיא אי יש יד לצדקה כו' שפיר פסק הרשב"א דהוי ספק איסורא לחומרא מטעם ספק נדר וכו'? , עכ"ל הגאון המפורסם אאמ"ו מהרז"ך נ"י.
וזאת אשר השבתי להגאון אדוני אבי מורי ורבי נ"י הנ"ל, אותותיו הנעימים בהר"ן דנדרים ראיתי ושפתיים יושק משיב דברים נכוחים, אמנם כדי להראות שעיינתי בדבריו אדבר בזה קצת מה שנלענ"ד בזה.
דיש לומר עיקר קושית הר"ן קאי, דהרי בלקט ושכחה ופאה נמי עובר בבל תאחר כדאיתא בגמ' דר"ה ד' ה' (ע"ב) ושם בנדרים מעמך (דברים כ"ג כ"ב) זה לקט כו', וא"כ ממילא שפיר קשה אמאי בספק לקט וכן במס' יומא גבי מעשר עני הממע"ה, אך? זולת דגבי לקט איכא חזקת חיוב כדאי' בחולין קל"ד (ע"א) קשה תיפוק ליה דבלאו הכי איכא ספק איסורא, דהא אי לקט הוא עבר מיד בבל תאחר. ועיין בתו' במס' ר"ה ד' ד' ע"ב (ד"ה לקט) דכתבו לקט וצדקה שווין בזה לענין בל תאחר, וא"כ האיך יעבור על לאו ספק דבל תאחר, וכן במעשר עני נמי עבר בבל תאחר כדאי' בר"ה ד' ד' (ע"א) צדקות ומעשרות ע"ש ובתוס' (ד"ה ומעשרות) ובהרמב"ם פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ג שכ' בהדיא ומתנות עניים כו' [עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא כו' או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו] עיי"ש, (ומה שקשה על הרמב"ם מהא דכתב בהל' מתנות עניים (פ"ח הל"א) דעובר מיד, עיין בזה בס' טורי אבן באבני מילואים שלו במס' ר"ה (ו' ע"א ד"ה אמר רבא)), וא"כ שפיר קשה כנ"ל. אלא וודאי צריך לומר דכיון דממון עניים בעלמא הוא לא מיקרי ספק איסורא, וממילא הוא הדין לענין נדר אף דספק נדרים להחמיר, מ"מ הא גם ספק איסורא לחומרא בכל מקום, ואפ"ה חזינן דכהאי גוונא לא מיקרי ספק איסור רק ספק ממונא, א"כ הה"ד לענין נדר כה"ג היכא דספיקא הוא מ"מ לא הוי רק ספק ממונא ולקולא, ומה לי ספק איסור לחומרא בכל מקום"מ, ואפילו הכי כה"ג אזלינן לקולא, ומה לי ספק נדר לחומרא אעפ"כ כה"ג יש לומר דאזלינן לקולא, וכי היכי דחזינן דמרבינן מתנות עניים לענין בל תאחר [ו]מ"מ לענין ספיקא לא אמרינן הכי, הוא הדין במרבינן צדקה מפיך לא לענין ספיקא מרבינן, דמאי שנא. ואין לומר דגבי נדר איכא לא יחל דברו, חדא מאי שנא תרי לאוי או חד לאו כנודע , ועוד לפענ"ד לא ידעתי אם גבי צדקה עובר בלא יחל דברו, כי זה דמרבינן בפיך זו צדקה הוא כתיב שם גבי בל תאחר בסדר כי תצא אבל לא בלאו דלא יחל, וכן משמע מהרמב"ם דלא כתב אצל צדקה רק בל תאחר .
וכן נמי יש לי לחקור מה חילוק יש לחלק מהא דאיתא בב"ק קי"ח (ע"א) במתני' האומר איני יודע [אם] גזלתיך פטור, אף בבא לצאת ידי שמים, בלא תבעו, כדמוקי בגמ' עיי"ש, וכן פסקינן בח"מ סי' ע"ה סעי' י' עיי"ש, ואמאי הא עכ"פ יש לו ספיקא אם ישנו גזילה תחת ידו, והוי ספק איסורא, אי עבר על לאו לא תגזול או לאו, וא"כ אמאי פטור אפילו? לצאת י"ש, אלא ודאי היכא דאיכא ספק לענין ממון אף דהוי ג"כ ספק איסור מ"מ ספק ממון מיקרי דלהוי קולא לנתבע, ולענ"ד ראי' נכונה היא לדברי הר"ן הנ"ל, וקצרתי.
אמנם ראיתי דדבר אמת בפיו של הגאון אאמ"ו נ"י וכיון בדבריו? לדעת רב גוברין יוסיף דעת הגאון מהרי"ט בתשובותיו ח"ב סי' קכ"ד שכ' על דברי הרשב"א והרמב"ן שם בנדרים, דטעמם הוא משום דהוי נדר, ועל כרחך היינו כדברי הגאון אאמ"ו נ"י, דאל"כ אך דנימא דהוי נדר ממש, הא מבעיא ליה אי יש יד לצדקה, וממילא ע"כ לא הוי נדר ממש, וזה פשוט. אך הגאון מהרי"ט רוצה לחלק ולומר דנדבה הוי שפיר ספק ממון, ע"ש שכ' דהר"ן ז"ל שם בנדרים מיירי באומר הרי זו, והרשב"א ס"ל דמיירי באומר הרי עלי עולה, ועי"ש היטב בסי' קכ"ד בסופו מד"ה ועל ספק [ממון] עניים כו' עד סוף הסימן.
וגם מ"ש שם בשם מו"ה שמואל כו' דלדעת מרדכי דמיירי דווקא היכא דמספקי' לי' שמא אלו המעות הקדיש לעניים ומחייבינן לי' לצאת ידי נדרו, עכ"ל, היינו נמי ע"כ כסברת הגאאמ"ו נ"י, דא"ל [=דאין לפרש] כוונתו על נדר ממש, הא כתב כן על הגהת מרדכי, והגהת מרדכי מביא ראיי' מספק לקט כמ"ש בפ"ק דב"ב (רמז תרנ"ז) והובא בב"י? סי' רנ"ט, ובנדר ממש אין צריך ראי' וזה ברור.
אך לא הבנתי מ"ש לפ"ז עוד המהרי"ט הנ"ל שם בשם מו"ה שמואל הנ"ל, דקשה מהרשב"א על תשו' הרשב"א, והיינו כמו קושי' הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט, הא שפיר י"ל כמ"ש הגהת מרדכי וכמו שכ' באמת הגאון אאמ"ו נ"י על קושי' הש"ך הנ"ל. אך יש לומר דקושייתו קאי על תשו' הרשב"א לפי מה שהביא הש"ך הנ"ל שם דס"ל דהקדיש נכסיו אם עמד חוזר והא שם ג"כ קשה הא הוי נדר, ובאמת גם לתי' הגאאמ"ו נ"י לא הבנתי דברי תשו' הרשב"א לפי מ"ש הש"ך בשמו ד"פ? דהקדיש? נכסיו אם עמד חוזר. וגם לתי' מהרי"ט שם קשה ??דל"ש ? נמי דמיירי באומר הרי זו, הא לישנא דהקדיש נכסיו משמע בכל גווני הקדש, ואפי' הקדש גמור,
והנה באמת לפענ"ד נראה לומר כמו שהביא מהרי"ט שם בשם מוהר"ש דדווקא בפ' מי שמת (קמ"ח ב') פוסקים לקולא, דמצינן למימר דאיהו קים לי' בנפשי' שלא גמר להקנות בחייםו?, אבל התם גבי יד דמספקי' לן אם כשאמר והדין לצדקה קאמר, או לנפקותא לא מצי אמר לנפקותא איכווני, שהדבר מוכיח טפי דלצדקה קאמר, עכ"ל. ומה שהשיג המהרי"ט שם הא בעינן פיו ולבו שווין ע"ש, י"ל כמ"ש הט"ז והש"ך בי"ד סי' ר"י בשם הרמב"ן דהיכא דהוציא בשפתיו פת סתם וכיוון שלא להוציא חיטין בשפתו אלא חשב בלבו פת חיטים אסור בכל הפת דדברים שבלב אין דברים, עי"ש בט"ז סק"ג ובש"ך סק"ב שכ' ג"כ כן, וכתב כן משמע מכל הפוסקים עי"ש, וא"כ בנידון דידן נמי שכיון לומר והדין, וגם הוציא והדין בשפתיו, אך בלבו נתכוין לנפקותא הוי דברים שבלב ולא מהני, כיון דוהדין נוטה יותר דלצדקה קאמר, דאי הוי אמר בהדיא דכיון לומר לנפקותא וודאי מהני כמו בנדר בטעות חשבונו? כמבואר בי"ד {...}, ועיין היטב וקצרתי.
ובזה יש ליישב דברי מהרש"א במס' שבועות ד' כ' ע"א בתו' ד"ה לשנא דאיתקיל ליה? כו' ע"ש שכ' וז"ל בסופו שם, דבנדרים לא הולכין אחר דעתו של אדם אלא אחר לשונו וכפי משמעות לישנא דאינשי כו', עכ"ל, ולכאורה קשה הא אמרינן לקמן ד' כ"ו ע"ב הי' בלבו לידור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורי'ם מותר בשניהם, והוא הדין היה בלבו פת חיטים והוציא בשפתיו פת סתם אינו אסור רק בשל חיטים ע"ש , וכן בי"ד סי' ר"י סעי' א' פסקינן כן ע"ש, וא"כ הרי חזינן דהולכין אחר דעתו דהרי לישנא דפת סתם כולל כל פת אפי' פת שעורים אפ"ה הולכין אחר דעתו דאינו אסור רק בפת שכיון לבו, והאיך כתב המהרש"א בנדרים הולכין אחר לשונו ולא אחר דעתו. אמנם לדברי הרמב"ן אתי שפיר, כיון דמתכוין להוציא לישנא שאוכל רק בלבו חשב דלא אכילנא, או להיפך, א"כ ממילא הוי דברים שבלב ואינן דברים כלל כנ"ל. אך לקמן ד' כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה גמר בלבו כו' משמע דלא ס"ל הכי, דאל"כ מאי מקשו כלל מהא דתנן נודרין לחרמין כו' ע"ש, וצ"ע על המהרש"א.
ומ"ש הגאאמ"ו נ"י על מה שמקשה הר"ן מסוגיא דחולין גבי דמאי דאין צריך להפריש מעשר עני משום דהוי הממע"ה, הא שם הוי חזקת חיוב, יידע? גם בזה כיון למהרי"ט הנ"ל, והוא בח"א סי' ל"ט ע"ש, (ואגב עיין נמי בתי"ט במס' חלה פ"ג משנה ו'), אך תירוצו של הגאאמ"ו נ"י מחמת רוב ע"ה מעשרין לא נמצא במהרי"ט (ואפשר במקום אחר באמת תי' כן כמו שכ' שם במקום אחר פירשתי). או די"ל כיון דמהרי"ט הקשה על סוגי' דסוף סוטה (מ"ח ע"א) כששלח יוחנן בכל גבול ישראל וראה שהיו חשודין על המעשרות ואעפ"כ אמר מעשר עני הממע"ה, משמע אפילו מאותן שהיו חשודין על המעשרות, ושם ספיקא גמור הוא אי מעשרין דכיון דנחשדו עלה. וכן משמע מהא דמסיים מהרי"ט שם דכל החשוד על הדבר לא דנו [ולא מעידו], ע"ש.
ובזה יש ליישב קו' הכסף משנה פ"ט מהל' מעשר הל"ד, דהרמב"ם כתב שם אין מברכין על דמאי משום ספיקא, וזהו טעמו דאביי במס' שבת פרק ב' (כ"ג ע"א) ע"ש , ולפי הנ"ל י"ל כיון שכתב הרמב"ם בתחלת הפרק שם מהיכן נובע דין דמאי ומביא שם הך דיוחנן ששלח בכל גבול ישראל כיון שמצא שאין נזהרין עיי"ש, והנה בזה שידעינן בוודאי שחשוד על כך שפיר י"ל דאין מברכין כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה סתם הרמב"ם הך טעמא דקאי בכל ענין , ועיין וקצרתי.
כל הנ"ל נראה לפום רהיטא? וכדי להראות שעיינתי בדבריו הנעימים הצגתי פה דברי שלמה בנו הכהן.

צ"ע מאי קושיא, הא ודאי י"ל דאע"ג דהתם טעמא משום דרוב ע"ה מעשרין מסייע לחזקת ממון מ"מ לא גרע מספק השקול, וכמפורש בגמ' שם שלא הקילו אלא משום דהממע"ה,
עי' לק' שכ"כ מהרי"ט, וכבר כ' כן הרבה אחרונים, עי' מחנ"א קר"א חת"ס ....
אינו מובן, דהרי חילוק זה בין יורשים לנודר עצמו כ' הש"ך עצמו שם בתחילת דבריו בביאור דעת הרמ"א, והש"ך הק' דמד' הרשב"א בתשו' הנ"ל מוכח דאינו מחלק בין יורשי לאיהו גופי', וז"ל, צ"ע דנראה דהרב משווה דברי תשו' הרשב"א להגמ"ר כו' ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א כו', עכ"ל, יעו"ש שהאריך בזה,
עי' נזיר מ"ח ע"ב ולרבי ישמעאל כה"ג והוא נזיר מנליה כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין, ויעו"ש בד' ר"ע,
עי' בתשובת אביו ע"ז הנד' לק' סי"ז דהביא מד' הר"מ הל' ערכין ..., וע"ע ספר המצוות לאוין קנז דמפורש לכאו' דעובר גם בצדקה, [וד' הרמב"ן בהשגות דאינו עובר אלא כשעובר על הנדר ושוב א"א לקיימו, ולכאו' בצדקה לא משכח"ל כה"ג באומר הרי עלי]
[רבינו העתיק כעין לשון הש"ע שהוא עפ"י הגמ']
ז"ל הכס"מ שם, זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין, ורבא נתן טעם מפני שרוב ע"ה מעשרין, וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמילתא, עכ"ל, וקשה לרבינו דאפי' נימא כהכס"מ דאין כאן פלוגתא מ"מ למה לא נקט טעמא דרבא שהוא אלים טפי, וע"ז מיישב דיש נ"מ מטעם דאין מברכין על ספק,
יל"ע האם כוונת רבינו רק כשאומר שעישר או כשאין ידוע שדרכו שלא לעשר כלל, אבל אם שותק והוחזק שלא לעשר כלל הוי ודאי טבל, או שגם באופן הנ"ל הוי ספק,
בעיקר הנידון האם חשוד הוי ודאי או ספק, עי' רש"י בכורות ל' ע"א ד"ה אינו חשוד דנקט דהלוקח מחשוד צריך לעשר ודאי, והגרע"א שם (בתו' על המשניות פ"ד מ"י אות ט"ו) תמה דאף חשוד אינו ודאי, והמגיה שם ר"ל דחשוד הוי ודאי ומברך על הפרשתו, ועי' דרך אמונה מעשר מ"ט צהה"ל מ"ח,
וכעין ד' רבינו י"ל דהר"מ נקט כן להורות שבעלמא אין מברכין על ספק מצווה.
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

סימן כ'

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

שו"ת בית הבחירה סי' כ'

כ: בענין ריחא מילתא מחלוקת הפוסקים אי ריחא מילתא או לאו עיים בסי' תמ"ד
בא"ח ובסי' ק"ח בי"ד והריף פסקו דריחא לאו מילתא ע"ש באריכות בפ' ג"ה וכ'
עוד שם וז"ל והנה כד דייקת במימרי' דרב משכחת לי' דשייך במימרי' דילי'
כו' דאמר מין במינו לא בטיל וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפי' נתערב
גופו של איסור כו' וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן לי' עכ"ל, והקשו עליו א"כ
מאי פריך בפסחי' ע"ו ע"ב אמר רב מרי כתנאי מהרודה פת חמה כו' הא שם מין
בשאינו מין הוא והוי בס' לכ"ע ואמרינן לר"מ אסור משום ריחא מילתא ורב
כר"מ ע"ש בהר"ן מזה והניחו בקושיא,
ולפענ"ד נראה ?פשוטי' המה דברי הרי"ף עפ"י דכתיב ת"ה בבית ד' דק"ה (דפוס
בערלין) דכ' שם וז"ל ולדידי קשיא לי דטעמא דרב האיך אפשר לאסור מב"מ
בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב ס"ל כר"י
מב"מ ל"ב הא לא אפשר דהוי טעם דרב בהא מדר"י דהא אדרבה ?אתינן לאוקמי
פלוגתייהו כתנאי בחבית של תרומה ורב ?כר"ש? ולוי כר"י, ועוד דאם אי' למה
לי' ???? תנאי מעלמא לוקמי בפלוגתא דר"י ורב??? במב"מ, ?וכין? שכן אפי'
מדרבנן לבטל דריחא לגבי גופו של ?בשר? מיעוטא דמיעוטא הוא אפי' אחד מאלף
לא הוי, וניחא לי דאילו הוי ?דכוותי בשא"מ הוי טעמו נרגש ונטעם כאילו
נתערב ממשו של איסור יתר מא' בס' עכ"ל ת"ה הנ"ל, ולכאורה קשה מאי מקשה
הרשב"א כלל לבטל כנ"ל הא בעינן ששים אף מב"מ עכ"פ מדרבנן, ואי דבריחא
ליכא רק משהו ובטל וכמ"ש ?ש"כ? לעיל א"כ מאי ?מתכון דכוותי? בשא"מ הא
נרגש טעם כנ"ל, הא כיון דבטל ממילא שוב לא נרגש טעמו כנודע, א"ו צ"ל דכך
כוונתו ת"ה הנ"ל, דוודאי כל ריח שבעולם אינו רק כמו שטועם איסור ?משהו?
וא"כ ממילא במבשא"מ שפיר נרגש טעמו געכ"פ משהו קטעים מחמת הריח שיש בו,
אך על מב"מ שפיר קמקשה דהרי במב"מ הרי אינו טועם טעם האיסור, ובגוף הבשר
הרי יש שישים נגדו
וא"כ הרי שפיר י"ל דבטיל כיון דבלא"ה מדאורייתא ?????? בטיל במב"מ, וכאן
הרי יש ששים א"כ שפיר לבטל אפי' מדרבנן, וע"ז תי' שפיר כיון בא"מ כב"ג
הוי נרגש טעמו כממשו של איסור מש"ה גם במב"מ אסור וזה ברור ??דברי?? ת"ה
הנ"ל לפענ"ד,
היוצא לנו מזה מדברי ברשב"א ?קושייתו? ילפינן די"ל בריחא דמב"מ שפיר בטיל
משא"כ במשא"מ כנ"ל,
ולפ"ז י"ל דהרי"ף הנ"ל ס"ל בהך מ"ש רב קאי לשיטתי' דס"ל כר"י היינו כסברת
הרשב"א הנ"ל דהיינו דזה וודאי ריח הוי כממשו של איסור ממש אשר אם נרגש
טעמו דאסור, וא"כ מש"ה מבשא"מ אע"ג דאינו רק משהו איסור מ"מ כיון דנרגש
טעמו של איסור א"כ בהרגשת טעמו של איסור משהו
?מיתסרי?, אך דווקא במב"מ שפיר י"ל להרי"ף הנ"ל כיון דטעמו של איסור אינו
נרגש במב"מ ובגוף הבשר יש ששים נגדו דהא כל ריח שבעולם אינו רק משהו
איסור מש"ה שפיר י"ל דאינו אוסר, רק רב אזיל לשיטתי' דס"ל כר"י מב"מ ל"ב
וכמו ס"ד דת"ה כן ס"ל להרי"ף הנ"ל למסקנא, דמה שתי' הרשב"א לא ס"ל להרי"ף
הנ"ל דכיון דאי הוי גופו של איסור הי' בטל בששים במב"מ א"כ כ"ש ריחא,
וכולי האי לא גזרי רבנן במב"מ היכא דליכא רק משהו איסור כמו ריחא דאינו
טעמו רק כמו משהו איסור ויש ששים נגדו, וגם טעמו לא נרגש דאז אפי'
מדרבנן אינו אוסרף ומש"ה ס"ל להרי"ף הנ"ל כס"ד דת"ה הנ"ל דרב אזיל
לשיטתי' דס"ל כר"י מב"מ ל"ב וזהו ?ש"כ? הרי"ף ודייקת במימרי' דרב שייך
באידך דרב דס"ל מב"מ ל"ב והיינו עיקר סברתו כקושי' ת"ה הנ"ל במב"מ שפיר
הוי לבטל לדידן דפסקינן מב"מ בטיל וכנ"ל ותירוץ?? לא ס"ל כנ"ל ומש"ה כתב
דרב אזיל לשיטתי' כס"ד דת"ה הנ"ל ומה שמדחה ת"ה ע"ז דהא אדרבה אמרינן לוי
כר"י ורב כר"מ, זה לא ס"ל להרי"ף הנ"ל כלל לקושי', דהא מאי בכך אם ר"י
סובר מב"מ ל "ב מ"מ כיון דס"ל ריחא לאו מילתא א"כליכא איסור כלל בריחא,
וא"כ מאי בכך דלא בטיל הא ל"צ לבטל דליכא איסור כלל וזה פשוט, והכי(א)
משום דרב סובר כר"י מב"מ ל"ב צ"ל דסובר נמי כר"י בהא לענין ריחא דלאו
מילתא וזה ברור ?וגם זה שמקשה ת"ה הנ"ל לימא ??????? בפלוגתא דר"י ורבנן
נמי לק"מ להרי"ף הנ"ל כיון דלוי אמר בהדי' ??? ריחא לאו מילתא ממילא
משמע אף דסובר כר"י מב"מ ל"ב מ"מ אינו אוסר דליכא איסור כלל וכנ"ל וזה
פשוט, וכון דזהו כוונת הרי"ף הנ"ל כקושי' ת"ה וכס"ד ת"ה הנ"ל כנ"ל
באריכות ממילא שפיר אמר רב מרי כתנאי מהרודה פת ?? ???? ?? הא שם הוי
מבשא"מ מאי בכך מ"מ עכ"פ הרי איכא משהו איסור של תרומה אשר נרגש טעמו בפת
וא"כ לרב דריח אוסר אמאי קשרי ר"י א"ו רב כר"מ, והרי"ף לא קאמר רק במב"מ
אשר אינו נרגש טעם האיסור וגם יש ששים אז לא גזרו שוב רבנן כנ"ל באריכות
וזה ברור לפענ"ד בדברי הרי"ף הנ"ל ועיין היטב בת"ה ודו"ק היטב
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
אוועטאר
יידישע קהילות
שר שמונת אלפים
תגובות: 8679
זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אוגוסט 28, 2014 4:03 pm

  • ציטיר
  • צו לייגן א דאנק דארפט איר זיין אריינגעלאגט

תגובה דורך יידישע קהילות »

בס"ד
שאלה ד
נשלח לי קושיא מאת הגאאמו"ר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פיורדא על הא דכ' הרא"ש במס' יבמות דס"ה ע"ב גבי עובדא דאתו לקמיה דר"נ וז"ל וכן הלכתא ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר כדפרישית דמיירי בשהה עמו עשר שנים וידענא ביה שהוא עקור ולכך כופין עכ"ל משמע מדבריו אף דידעינן ביה שהוא עקר אעפ"כ צריך להיות עשר שנים דבתוך עשר חיישינן שמא נתנה עיניה באחר וכן דעת הב"ש בשם הרא"ש באהע"ז סי' קנד ס"ק טז והיינו דחיישינן מה שאמר דבעינא חוטרא לידי הוא שקר דלא איכפת לה רק דעיניה נתנה באחר – הנה מלבד שסברתו בלתי מובן – דמה מהני לזה עשר שנים דהרי גבי טמאה אני לך אינה נאמנת אפילו לאחר עשר שנים – ומ"ש טמאה – מידוע שהוא עקר – כמו לזה אין ראי' כך לזה אין ראי' שדברי' אמת – אבל חוץ מזה קשהלי קושי' עצומה לכאורה לפי שיטת הרא"ש מאי פריך הגמ' בסוף נדרים דצ"א השמים ביני לבינך דמשנה אחרונת הוי תיובתא דרב המנונא והא הכא דהיא ידעה ובעלה ידע בה וקתני דלא מהמני ומאי פריך נהי דמהימני[נ]ן ל דאורעא י"כ וכי יהיה עדיף מידוע שהוא עקור דממתינין עשר שנים – וא"כ שפיר קתני במתני' דהא איירי תוך עשר כדכתבו הפוסקים – דאינה נאמנת שלא תהא אשה מקלקלת על בעלה ותתנה עיניה באחר ואמרינן שהיא משקרת במה שאומרת דבעי חוטרא לידה אבל במה שאומרת שא"י כחץ באמת נאמנת מחמת חזקה דא"א מעיזה אבל זה שקר דבאה בטענה וכדעת הרא"ש הנ"ל וצע"ג אלי כעת לפע"ד עכ"ל הגאון המפורסם אאמ"ו מהרמ"נ נ"י.
תשובה: וזאת אשר השבתי לאבי מ"ו הגאון הנ"ל נמלצו לחכי אמרותיך אמרי נועם ודבריו דברי טעם וקושייתו היא קושיא חמורה ומה אדע אשר לא לפניו סדורה – אך אמרתי אולי באת לנסות את שלמה בני לאמר ע"כ אדבר בו קצת לפענ"ד – הנה בדס"ה ביבמות ע"א תוס' ד"ה שבינו לבינה כו' הקשו היכא מיירי אי שהה עשר א"כ אפילו י"כ נמי ואי לא שה עשר ניחוש שמא נתנ עיניה באחר ולכאורה קשה מאי מקשה תוס' דהא שאני הכא דאיהו טוען ברי מינו א"כ ה"א דלית לה כתובה (כן תי' הרי"ף באמת) וצ"ל דתוס' ס"ל דברי שלו לא מהני אפילו לאחר עשר – וא"כ ממילא לא עדיפא היהי מיני' שתועיל ברי שלה להוציא כתובתה אפילו תוך עשר – דומיא כמ"ש הה"מ פט"ו מהל' אישות הל' י' דאיהי לא עדיפא מיני ע"ש היטב- וא"כ לפ"ז קשה אמאי קתני במתני' דנדרים שם במשנה ראשונה דנאמנת – וכי יהיה איהי עדיפא תוך עשר אף דיש לה חזקה דאינה מעיזה – מאיהו טוען ברי דלא מהני אפילו לאחר עשר – אמנם צ"ל דאעפי"כ איהי עדיפי כיון דהוי ברי ושמא דאיהו לא קים ליה די"כ ואיהי קי' לה כדאי' הכא ביבמות ושם בנדרים – ולפ"ד כיון דהרא"ש הכא ביבמות מקשה קושי' תו' ומשני תירוצם ע"ש – ועוד תי' סברא דנפשיה דאפילו בתוך עשר ל"ח שמא עיניה באחר כיון דבע"כ מוציאין אותה ע"ש – ולפ"ז י"ל הא דתי לקמן דידוע שהוא עקור ושהה עשר קאי להך תי של תוס' הנ"ל דאז צריך לומר דברי שלו לא מהני אפילו אחר עשר ... - וא"כ ממילא לפי ס"ד התם בנדרים דגם איהו קים ליה בי"כ [ביורה כחץ] ע"ש ע"כ צ"ל דמתני שם מיירי אחר עשר – דאי תוך עשר קשה וכי איהי עדיפי תוך עשר מהוא אחר עשר ומ"ש דמשנה ראשונה כנ"ל באריכות א"ו דמיירי [22] אחר עשר וא"כ מש"ה שפיר הוצרך לשנויי איהו לא קים ליה וכיון שכן שפיר י"ל התם מיירי דווקא תוך עשר ואפ"ה למשנה ראשונה נאמנת דהוי ברי ושמא – משא"כ בהוא טוען ברי אחר עשר הוי ברי וברי דהא היא יודעת בבירור אם פולטת הזרע או לאו ולק"מ וק"ל –
או י"ל כך דבלא"ה צריכין להבין אם בידוע שהוא עקור – עשר שנים מאי עבידתייהו ובאומרת טמאה אני לך ג"כ תהא נאמנת אחר עשר – וכמו שהרגיש הגאאמונ"י כבר – ע"כ לפענ"ד אימא ביה מלתא חדתא – דהא לכאורה קשה אם בידוע הוא עקר אמאי לא נימא סברית וקבלית שתהי אשתו ואמתיכולה להוציאו בגט (ודוחק לומר שהיא לא יודעת כיון דכ"ע יודעים) אבל י"ל כמו דאמרינן בכתובות ע"ז גבי בורסי שנשא אם יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו א"י לקבל כמו שהביאו תוס' הכא דס"ד ד"ה הוציא כוו א"כ הה"ד בידו שהוא עקר ג"כ אמרינן מצית היא למימר כסבורה אני שלא איכפת לי בבנים כיון דלא מפקדה ועכשיו אני רואה אעפי"כ טוב לי שיהיו לי בנים כי צריכה אני למרה וקבורה – אך לפי"ז קשה כמו דכ' המרדכי וכן כתבו תוס' בכתובות ע"ש ד"ה סבורה כו' גבי בורסי אין לה כתובה משום דיש לחוש שמא כולן יעשו כן ותערים ותרוויח כתובה – ע"י שתנשא לבורסי ע"ש ובמרדכי בסוגי' זו פ' הבע"י וא"כ הה"ד כמו כן נימא הכא גבי ידוע שהוא עקר – דכולן יעשו כן ותנשא לעקור ותערים ותרויח כתובה – אבל באמת זה אין לחוש כיון דצריכה אצלו להיות עשר שנים בלא בנים – ותו ל" ליה שתערים בשביל כתובה ותהיה אצלו עשר שנים בלי בנים –וזהו שכ' הרא"ש עשר שנים שהה ובידוע שהוא עקר ו=דתרווייהו צריכא כדי שתטול כתובה כנ"ל כן י"ל לסברת הרא"ש ולפ"ז ממילא לק"מ מנדרים דהא שם לא מיירי בידוע שהוא עקר רק היא אומרת שא"י כחץ וא"כ מה"ת להמתין עשר – כיון דמהמני[נ]ן לה שא"י כחץ ובהא ל"ש כולן ינשאו להך שא"י כחץ מהיכא ידוע להם זה ואם ינשאו למי שידוע לעקר הא באמת צריכה להמתין עשר – לא עבדה כנ"ל ול"ח לא כנ"ל וא"כ לק"מ כלל וגם באומרת טמאה אני לך לק"מ דמאי בכך אחר עשר מ"מ כיון דליכא ראיה לטענתה חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אך בידוע שהוא עקר שפיר אמרינן הא טענתה אמת דהא ידוע שהוא עקר – ואי שלא תערים הא המתינה עשר שנים ולק"מ ודוק –
ולפענ"ד הוא פשוט נכון כדברי הרא"ש כי זולת זה באמת קושי' הבנה בעשר שנים מאי עבידתייהו כנ"ל ולחומר הבנת הרא"ש אפשר מקום הניחו לי להתגדר בזה ודלא כדעת ב"ש בדברי הרא"ש והנלענ"ד כתבתי –

ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מה שחידשתי בענין זה בעז"ה – הנה הרמ"א באהע"ז סי' קנד סעיף ז' כתב באם באה בטענה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי כו' וכתב הב"ש בס"ק ל"ז וז"ל לפ"ז דברי הרמ"א בהגה תמוהים בעיני שכ' בסמוך כתי' תוספות שהיה לו בנים וצ"ל שא"י כחץ דאל"כ לא תלינן שזכות גורם אלא אמרינן שהי' עקרה א"כ האיך אפשר לומר בשהה עשר שנים דאינו יכול לומר איזל ואבדוק נפשי דהא אם חלות באחרים תו לא תלי' בזכות אלא היא [46] גרמה- ואין נראה לומר דס"ל אפי' לתוס' אם ילדה כבר תלי' הקלקול בה – אבל אם לא ילדה כבר לא אמרינן שיבדוק לנפשי' – חדא מלשונו משמע אפי' אם הלך לבדק' לנפשי' וילדה שניי' לא תפסיד הראשונה – ולתוס' בודאי אם ילדה השני' תלי' הקלקול בראשונה כדמשמע בתשו' הרא"ק שם גם מנ"ל לחלק עכ"ל הב"ש תו' ע"ש שהניח בקושי' ולפענ"ד נראה דלק"מ – דודאי מה שכ' מנ"ל לחלק ע"ד אומר אני דהרמ"א ס"ל סברה חזקה לחלק כן – והוא – בשלמא אם ילד כבר ואח"כ נשאה זו א"כ הרי כבר קיים פ"ו וא"כ מה"ת תו נימא דנענש הוא יותר מהיא בזה – אע"ג דהיא לא מפקדה מ"מ הלא באשר הוא כבר קיים פ"ו ול"צ תו לקיים עוד – וא"כ מאי איכפת ליה דבנים יותר מהיא – (ואף דאמרינן ולערב אל תנח ידך זה אינו רק אסמכתא והא ראיה דאין כופין להוציא מחמת זה כאשר האריכו הפוסקים מזה והרי היא ג"כ תעשה מצוה אם מקיימ פ"ו כמו שהבאת בתשו' הקודם בשם תשו' הר"ן סי' לב אע"ג דלא מפקדא ע"ש – וא"כ מ"ש הוא אם קיים כבר פ"ו יותר מהיא) וכ"ז אם כבר הי' לו בניםן אבל אם לא ילד כבר רק אח"כ כשנשא השני' ילדה ממנו – אז שפיר אמרינן כיון דהוא מצווה על פ"ו ואז עדיין לא קיים אות מצוה – א"כ שפיר הי' לו עונש בזה ושפיר אמרינן דנענש ולא זכה להבנות ממנה רק משני' – וא"כ זו סברת הרמ"א לחלק – ומעת אומר אני אף דבתשו' הרא"ש מוכח דלא ס"ל חלוק זה – אבל י"ל דהוכיח דתוס' ע"כ ס"ל הך חילוק הנ"ל לחלק – דאל"כ קשה קושי' הב"י באהע"ז סי' קנד דכ' שם על תשו' הרא"ש שכ' בתשו' כדמוכח בפ' הבע"י דלא גרע כח הראשונה כלל היינו דקשה על הא דקמבעיא בדס"ה ביבמות נראה לי לרש"י ולא הי' לו בנים מהו דלתבעו הנך קמאי כו' ולמה לא מבעי' לי בנשאו ראשון ושני וילדו מהו כו' ומכח זה כתב רא"ש דמוכח דלא גרע כח הראשונה לגרע כח כתובת אף שילדה משני' ע"ש הב"ח היטב - וא"כ לפ"ז ע"כ תוס' ס"ל לחלק כנ"ל דאל"כ קושי' הנ"ל לתי' תוס' במ"ע [-במקומה עומדת] א"ו דחלוק גדול יש ביניהם – ותוס' מודה לתשו' הרא"ש ומש"ה פסק הרמ"א הכי וק"ל = אך אם אמת אגיד לא הבנתי כלל מ"ש הב"ח הנ"ל מדלא מבעי כנ"ל מזה ש"מ דלא גרע כח הראשונה כנ"ל –קשה מנ"ל להוכיח – דלמא היפך מדלא קמבעי' ליה מוכח דגרע ומש" לא מבעי' ליה כלל וצ"ע – אשר על כן אומר אני דהי' להרמ"א הנ"ל הוכחה ברורה לפע"ד לסברתו לחלק כנ"ל – דהנה הרמב"ם פט"ו מהל' אישות פסק דדווקא באומרת אינו יורה כחץ אז יש לה כתובה ובהכי מיירי מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה אבל אם אינו ידוע אם אמרה כחץ או לאו העמד ממון בחזקתו והפסידה כתובתה ע"ש היטב ובלח"מ שם ובב"ש סי' קנד – ונה לפענ"ד לא זכיתי [להבין] דברי הרמב"ם הנ"ל דא"כ מאי פריך בגמ' דיבמות דס"ד ע"ב ודיומא איהי' דלא זכי כו' וקשה מאי בכך כיון דברייתא ומתניתין מיירי בהיא טוענת דאינו יורה כחץ דאל"כ לית לה כתובה כנ"ל א"כ אמאי ניחוש דלמא איהי לא זכי' לו יהי' כן [47] דאיי לא זכי מ"מ אית לה כתובה כיון דהואאינו ראוי שאינו יורה כחץ ומה לי אם היא ראוי' או לאו וכ"כ בהדי' הה"מ בפ' הנ"ל הל' ט וז"ל הוא אמר ממנה כו' והא אפילו הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת את הזרע כו' כיון שהיא טוענת ברי שהוא אינו יורה כחץ יש לה כתובה ממנו שהרי היא נאמנת בדבריה וכל שהוא אינו יורה כחץ מה לי אם הוא ראוי אם לאו עכ"ל הה"מ וא"כ מאי פריך ודלמא איהי לא זכי כנ"ל.
והנה קושי' זו אפשר לתרץ כך דנה בס' משנת ר"ע במס'ק יבמות מביא בשם הרמב"ן דלא פי' כפי' רש"י דקושיית גמרא קאי על כתובה אלא אלישנא דברייתא בלחוד קאי ולא אעיקר דינא והיינו אמאי קתני יוצא ושמא לא זכה נימא איהי לא זכתה וכ"כ במרדכי ע"ש אך במשנת ר"ע הניח בצ"ע על פי' זה כיון דהך דינא דשהה עשר שנים ולא ילדה שצריך להוציא מיירי נמי באשה שהי' לה בנים מאיש אחר כיון שלא ילדה לזה צריך להוציאה וא"כ אי קושית גמרא לא קאי רק אלישנא דברייתא בלחוד דלמה להברייתא טעם זה ה"ל למימר הטעם דכופין אוו להוציא דלימא איהי לא זכי לבנות ממנה א"כ קשה מאי צריך הגמ' לשנויי כיון דלא מפקדא אפ"ו כו' וצ"ל דברייתא אתי' דלא כר"י [בן] ברוקה דאמר אשה מצוה על פ"ו ה"מ לשנויי אליבא דכ"ע דכי הוי ליה למימר כיון דהך ברייתא איירי אפילו יש לה בנים מאיש אחר וא"כ בהכרח צריך ליתן טעם דמש"ה יוציא שמא לא זכה כו' דך טעמא שמא איהי לא זכתה כו' ל"ש היכא שיש לה כבר בנים כיון דכבר קיימה מצות פ"ו לא מענשה כי יכא דמשני הגמ' כיון דלא מפקדה אפ"ו לא מענשה הה"ד והוא הטעם אם כבר קיימה פ"ו כו' ומש"ה נקיט הברייתא הטעם שמא לא זכה כו' שהוא טעם מספיק אפילו ביש לה בנים מאיש אחר והמניעה מצידו אפי"ה יוצר אלא וודאי פי' רש"י עיקר דקושיי' הגמ' קאי לע כתובה והשתא ל"ל כנ"ל דמ"מ קשה כיון דמיירי נמי מאין לה בנים אמאי אית לה כתובה נימא דלא זכתה כו' לכך הוצרך לשנויי כיון דלא מפקדה כו' עכ"ל המשנת דר"ע ע"ש שהניח בצ"ע ע"ש ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל הך טעמא דילמא לא זכה כו' דקתני בברייתא היינו דקאי על יוציא ע"ז פריך דלמא איהי דלא זכי' על לישנא דברייתא כנ"ל וקושי' מדר"ע הנ"ל לק"מ די"ל בוודאי הא דס"ל לרמב"ם באינו ירוה כחץ אין לה כתובה היינו כיון דפסקינן דאינה מצווה על פ"ו וא"כ לפ"ז י"ל הא דטוענת אינו יורה כחץ היינו דאין צריך דמשום כתובה קאמר הכי אבל אם אשה מפקדת על פ"ו א"כ קשה לענין מאי אומרת אינו יורה כחץ דל"ל שלא יצטרך לגרשה הא אף אם אינו יורה כחץ נמי צריך לגרשה דהא איהי מפקדה וצריכה להנשא לאחר א"ו עיקר כוונתה על כתובה וא"כ חיישינן דמשקרת וכמו שכתב הר"ן בסוף נדרים למשנה ראשונה דנאמנצת דווקא באינה תובעת כתובתה ע"ש ולפ"ז ממילא לפי' ס"ד דפריך ודלמא איהי דלא זכי כו' ס"ל דאשה מפקדא כמובן א"כ שפיר פריך אמאי אית לה כתובה נימא שמא לא זכתה והא דטוענת שאינו יורה כחץ היא משקרת בשביל כתובה כנ"ל ומש"ה משני כיון דלא מיפקדה לא מענשה וא"כ מש"ה אין לה כתובה דאף דטוענת אינו יורה כחץ היינו כדי שלא יצטרך לגרש [48] אבל לא בשביל כתובה כיון דלא מפקדא כנ"ל והא דמשני כיון דלא מפקדה לא מענשה היינו דאי הוה משני לא מפקדה עדיין הי' קשה על לישנא דברייתא נימא מש"ה יוציא שמא איהי לא זכתה מש"ה קאמר נמידלא מענשה ול"ש לא זכתה כמובן וא"כ לק"מ על הרמב"ם וק"ל.
אך אי קשי' הא קשי' לי על הרמב"ם הנ"ל לפי מאי דפסק' בפ' הנ"ל הל' יב אם הפיל ג' פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבניות ממנה יוציא ויתן כתובה עכ"ל ע"ש וקשה אמאי לא נימא ג"כ העמד ממון על חזקתו ובית וולד שלה מקולקל לגמר הריונה כמ"ש בתשובת הרשב"א ובא בב"י סי' קנד בסופו ע"ש אבל לא דיתן כתובה מחמת שמא לא זכה כמו דאמרינ לעיל ביורה כחץ העמד ממון על חזקרתו וצע"ג לכאורה.
אמנם האמת יורה דרכו אשר לפענ"ד לא נראה כן בדברי הרמב"ם כאשר פירשו בו הלח"מ וב"ש הנ"ל ונדקדק בדברי רמב"ם פט"ו מה' אישות דכ' שם הל' ח אם שהה כו' אם הוא יורה כחץ כו' חזקת החולי' ממנה כו' וקשה מאי חזקת החולי ממנה ה"ל למימר העמד ממון על חזקתו כמו שכ' לקמן הל' ט כתב ואם א"י אם יורה כחץ או לאו כו' והכא כתב אם הוא יורה כחץ משמע דווקא דיורה כחץ אבל לא בספיקא ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל אם לא זכה להבנות ממנה ולית לי' זכות להוליד אז א"י כחץ ואם הוא יורה כחץ אז מסתמא יש לו זכות להוליד דאל"כ לא היה יורה כחץ וכן משמע מלשון ב"ש בסי' קנד ס"ק יא וז"ל לדעת הרמב"ם צ"ל מש"כ בש"מ שמא לא זכה להבנות ממנה הינו שמא לא זכה שיורה כחץ ויורה כחץ בזכות תליא שמחמת שאינו יורה כחץ אינו מוליד עכ"ל ע"ש היטב – וא"כ מש"ה כתב שפיר הל' ח' אם הוא יורה כחץ חזקהת החולי ממנה דאם הוא יורה כחץ ל"ש שמא לא זכה כנ"ל דאם לא היה לו זכות להוליד לא היה יורה כחץ כנ"ל ומ"ש בהל' ט' דאם אינו יודע אם יורה כחץ או לאו העמד ממון על חזקתו היינו שם מיירי דהוא טוען ברי ממנה וא שהיא מתקשה או פולטת זרע אבל בסתמא אם הוא לא טוען ברי אז אף אם היא אינה טוענת שאינו יורה כחץ נמי לא תפסיד כתובה מחמת שמא לא זכה להבנות ממנה כמ"ש לקמן הל' יב גבי הפילה ג' פעמים ולק"מ וק"ל ומצאת און לי במגדול עוז שכ' על הרמב"ם שם בל' ח וז"ל הדין הראשון והוא סתם כ' תלה כל הדין השני הוא מפורש בעשין שדקדק בלישנא וכ' והוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה כו' הנה ביאר שבוודאי הוא ידוע לנו שיורה כחץ והיא גרמה כנ"ל דין השלישי בששניהן טוענים זה כנגד זה עכ"ל המ"ע הנ"ל ע"ש היטב וא"כ לא קשיא מידי כלל על הרמב"ם וכן הקושי' על הרמב"ם שהקשה הלח"מ נשאר מפורשים מתורץ בזה וק"ל.
ולפי"ז זהו היה הוכחת הרמ"א הנ"ל לחלק בין היכא דילדה כבר או אח"כ כשנשא השני' וילדה ממנו דאי נימא דילדה השני' תפסיד הראשונה כתובתה אע"ג דנוכל למימר שמא לא זכה להבנות ממנה רק משני' כנ"ל – וא"כ ממילא צ"ל אי ליכא טעמא אחריני למתלי בבעל ראק מחמת שמא לא זכה לא תלינן וא"כ קשה אמאי פוסקו הפוסקים בהפילה ג' פעמים יתן כלתובה מחמת שמא לא זכה כו' יותר ראוי למימר בית וולד שלה נתקלקל לגמור הריונ כנ"ל – דהא גם שם ליכא למתלי שום דבר דבעי רק מטעם שמא לא זכה כו' ואפ"ה תלינן בו ולא אמרינן העמד ממון על חזקתו – וא"כ הה"ד אף אם נשא השניה וילדה מ"מ לא תפסיד הראשונה כתובתה דאמרינן שלא זכה כנ"ל – דהא ליכא חילוק בכה"ג להך דהפילה ג' פעמים כנ"ל – (ובפרט לכל הפוסקים דס"ל אפילו בי"כ מפסיד וצריך ליתן לה כתובה עיין ביש"ש דלא כהרמב"ם הנ"ל – א"כ שפיר קשה מהפילה ג' פעמים כנ"ל) וא"כ הרי הוכחה גמורה לשיטת הרמ"א הנ"ל לחלק דלא כתשו' הרא"ש ובפרט די"ל דהרא"ש בתשו' ס"ל דהפילה ג' פעמים באמת הפסידה כתובתה כמו שרוצה לומר ג"כ בפסקיו אך בפסקיו הדר מההיא מחמת שהוא נגד רוב פוסקים כמ"ש בפסקיו ע"ש – משא"כ בתשו' שפיר י"ל דס"ל הכי וא"כ שפיר כתב בתשו' שמא לא זכה כו' מחמת זה לא נותנין לה כתובתה – אבל לפי מה דמסיק להלכה בפסקיו כרבותיו דאף בהוחזקו לנפלים תלינן בעונש בעלה ע"ש ע"כ מוכח כסברת הרמ"א הנ"ל לחלק וכנ"ל וגם תוס' והרא"ש מודים לחילוק ולסברת הרמ"א הנ"ל ודו"ק – והנלענ"ד כתבתי דברי בנו שלמה כהן.
משנכנס אדר מרבין בשמחה
הל'א דו'ד מסתת'ר עמנו
שרייב תגובה

צוריק צו “מפעל הוצאת ספרים”